ברכה: בחג יצאנו לשחק ביער.  קוראים לזה חייד. חייד למעלה וחייד למטה. חייד למעלה של הבנים וחייד למטה של הבנות.

נעמה: מה עשו?

ברכה: היינו משחקים מכינים כעכים, עוגיות קשות, ג'מרי, כל אחת מביאה קמח ועושים עגול עגול.  בין שתי אבנים מכניסים חומר בעירה. על אבן נקיה רחבה שמנגבים אותה טוב טוב שמים את הבצק, שמחולק לגושים קטנים. ואת האפויים מניחים על מגש ממתכת, 'סחאן'. לוקחים קומקום עם מים ולוקחים מטלית בשביל לנגב; יושבים יחד. הבנים לבד ממילא לא עשו כלום. רק הבנות. הבנות היו שרות רוקדות מספרות סיפורים

נעמה: מה עשתה אמא שלך? איך אמא שלך עושה פיתות?

ברכה: צחקנו הרבה. אני נשארתי בחברות טובה עם אחת שהייתי איתה בתימן, שתהנה עד סוף חייה בעולם, שמה סעדה בנת סלאם אבהר. כשהתחתנה היא שאלה איפה ברכה שהתחתנה. עד  שהגיעו לבית החתן, שלמה תנעמי, והיא שואלת איפה ברכה. אמרו לה פה. אמרה: 'לא, אני לא נכנסת לחדר, קודם תבוא ברכה'. הגישו להם תמרים. היא אמרה: 'אם ברכה לא באה אני לא מגיעה לאכול'.

נעמה: מה שמו על השולחן?

ברכה: שמו צימוקים, שקדים טובים. תמרים. אם את אוכלת טוב ויצאת החוצה, יודעים שאכלת תמרים. מהריח והטעם. קריספי.

נעמה: סיפרת לי שהגעת מתימן והיית בתנעם. מה את זוכרת מתנעם?

ברכה: בחגים יוצאות הבנות למקום שנקרא 'עגמה' -מעלה. למעלה קוראים לזה 'זילה'. במקום זה, לימדנו אחת את השניה מה שלימדה האם. עשינו מטבח, הכנו קפה, שרנו. כשיצאנו מהמטבח הביתה שרנו בדרך, 'הלך החג עם הטוב שלו, נשארה הדאגה לחובות'.

במקום שחיינו בו, הבאנו אליו חומר בעירה 'וואגיד'. רחוק מהבית. בהר, יש 'חטאב' שזה חומר להסקה מהטבע. הגביליות שרות ורוקדות שם, נשארנו להסתכל מעט, ואבי ידע על כך ואמר 'למה נשארתן אצל הגביליות?'. 'אתן תשרנה כמותן?' אני זוכרת שהוא הרביץ לנו כדי להתריע, כדי שלא נשמע את ההבלים. אנחנו יהודים והם גבילים והמוזיקה שלהם שונה. הם שרים על מוחמד ואנחנו על משה הנביא.

נעמה: מה עוד את זוכרת מהכפר שממנו באת?

ברכה: אני זוכרת מתנעם, מקום שנקרא ספייה, הבאנו משם מים והבנות היו אומרות לי 'את סייאני. את לא תנעמיה.' הלכתי לבכות לאבי, אבי הלך לשיח' הערבי - סעיד השיח של תנעם- ואמר לו 'למה נותנים לבתי לבכות? אח"כ נתן להם פתק שלא יגיד לנו כך והתריע שמי שיאמר כך ידרש לתת  פיצוי. מכאן והלאה היינו חברות טובות בתנעם.

נעמה: איך היתה תנעם?

ברכה: היה יפה, טוב, כולם אחים. כולם כבית אחד. היהודים אחים. אין מריבה אין קנאה, אלא אחים. כולם מגיעים באותה השעה לתפילה. בג'עלה, בשמחות, בזמן ישיבה עם התקרובת שכללה: שקדים וצימוקים ויין, שאותו הביאו לבעל הבית - גם אם לא תמיד נפתח. היין חולק גם לשאר האורחים. הג'עלה היא בחג, בשבת, באירוסין או בחתונה ובשבת חתן. כל דבר טוב ויקר עשו.

נעמה: האם את זוכרת את הקשרים בין האנשים? מה מיוחד בהם?

ברכה: אחוה, אהבה, הצחוק והלב הנקי. אין עצב, אין ריבים, אפילו בין הילדים. אם ילדים רבים ביניהם, אומרים הם יסתדרו, הם ילדים. המבוגרים לא נכנסים ביניהם. בית הכנסת בתנעם היה בבית שלנו, היו שני בתי כנסת, ליד הכניסה לכפר. אחד של התנעמים ואחד של משפחת צפירה. היתה תעסוקה והנשים המבוגרות היו במטבח, במטבח של תנעמי יכלו להיכנס 10 נשים. הן עזרו זו לזו. הלכנו למשפחת חיים לטחון. חיים סאלם, האבא של סעדה, הבת של יוסף תנעמי, שהייתה להם, מטחנה. טוחנים בה. טוחנים עלים מסויימים, 'גרצר', טוחנים אותם. יש להם ריחים של הגרזר. אני ואחותי טוחנות ושרות. אחר כך בכל אירוע חורזים מילים. היה אחד בשם יהודה חיים, הוא שווה את כל העולם ומה שיש בו. היו טובים טובים, כשרים טהורים ומתו.

תנעם היתה מוקפת שערים בסוף הכפר היה שער, הגויים נכנסים מרחוק. שער העיר, ליד פתח שנקרא בבא הדייר, ושם היה מקום  שנקרא מעשרה, בו גמל מסתובב עיניו מכוסות, וטוחנים כל שרוצים: גרגירי תירס, עדשים, חיטה. נתנו תשלום לטוחן. הטחנה הייתה קרובה לכניסה לכפר. רק הגויים היו הטוחנים. היהודים בבחינת מלכים, לא עושים עבודה זו. זו היתה טחנה לכולם ליהודים ולערבים, כל אחד הגיע עם התבואה שלו בכד גדול, משלמים לטוחן וחוזרים עם החומר הטחון בכד. היהודים לא עבדו בעבודה קשה. היהודים תפרו מעילים ורצועות עור לשאיבת מים מהבור. מורידים את הנאד עם רצוע לבאר. הרצועה מעור שמושרה בחומר מסויים לניקויו.

תופרים רצועות רצועות, שמהם יוצרים חוטים אותם תופרים ועושים חבלים מעור חזק לכל החיים. הנשים היו רוקמות ותופרות שמלות, מכנס תמני רקום, 'תרג'ול', בחג היו לובשות 'גרגוש', כובע תמני שבו חרוזים רבים. החרוזים לגויות. 'אגראד' - חרוזי כסף טהור ליהודיות בלבד. הגויות עם חרוזים. אנחנו הילדים ראינו כמה יפה, אך לא נתנו לנו להתקרב לגויים. נ: רקדתם איתם? ב: לא, אפילו לא הסתכלנו. מה? נשמע את השירים שלהם ששרים על מוחמד? נ:מה עוד נאסר עליכם ביחסים עם הערבים. ב: לא אוכל, לא כלום. לפעמים היו הגויים עושים לנו צרות. נ: מה לא היה טוב? ב: היה לא טוב כשהרגו את האימם. הם חשבו שעכשיו יהיה חופש ואז בעצם לא היה טוב. הבן של האימם אמר: מי שיגע ביהודי במים, אני אגע בו בדם. הוא שמר עלינו כמו ששמר על אנשי ביתו. האימם אחמד.

הקשרים בין הערבים ליהודים קשרים יפים, הערבים הביאו ממה שיש להם על העצים, ענבים והכל. הערבים נתנו ליהודים, לא היה ליהודים עצים. היו מעט מאד. היה אחד שקראו לו יחיא סלימן שהיו לו עצים.

הערביות הגיעו לראות את ביתנו. אם תלויה אצלנו כביסה בגג הבית, בזמן שיורד גשם, היו מכניסות אותה הביתה. כי אסור שאנחנו נאסוף את הכביסה בשבת. הגויות היו לוקחות ומכניסות הביתה. הן ידעו מה עליהן לעשות.  דוגמא נוספת: הגויות השקו את הריחן בשבת, כיון שעלינו נאסר. כל זאת מבלי לומר להן. אם אנחנו היינו אומרות להן, כאילו אנחנו השקנו. נ: האם יהודיה התחתנה עם ערבי? ב: לא, רק אחת גנבו אותה. הגיעו לתנעם מוכרי ירקות,ירקנים, שמכרו בצל, צנון, שום, לוף וכל הירק. נתנה להם האישה אוכל, הורידה להם. יום אחד לקחו אותה, גנבו אותה. רק אחרי זמן הבינו. נ: את יודעת מה שם משפחתה? ב: דאודיה. חברו שיר עליה. המילים גסות, איני רוצה כל כך לשיר. לקחו אותה זונה. נ: את לא רוצה בשל המילים הגסות? ב: כן.

הנשים לא ידעו לברך, אז אמרו, 'תודה לאלוקים, מודים לאלוקים על השפע על הנתינה'. אח"כ כבר ידעתי לברך. נכנס אבא שלי אמר: 'תשמעו נשים, ביתי תברך לכם בסעודה, ברכה תברך לכם'. והן נשקו אותי וצחקו, נ: איך ידעת לברך? אמרתי 'אני שומעת את אבי', שמעתי את אבי וכך זכרתי. נ: מי ברך בארוחה: אבא. נ: הנשים ברכו או לא? ב: לא, הוא בא לברך להן. נ: אם הן ידעו לברך, האם הן יכלו לברך? ב: לא, היו מברכות בשקט, מחמת צניעות. האישה הזו ידעה הכל, ברכת המזון, גם הבת של שמעה ידעה הרבה, שמעו בבית הכנסת, הבית היה ליד בית המדרש, שומעות את הילדים, ועושות כיכרות קטנים לארוחת אחה"צ. הן שמעו תפילות רבות וידעו לומר אותן בעל פה.

נ:בשירה התמנית מה שרים הגברים ומה שרות הנשים? ב: הם שרים מהדיואן - הספר של שלום שבזי. אנחנו מהראש. נ: איך ידעו הנשים לשיר? ב: מהראש. אצל כל התימנים שרים מעצב או שמחה. היו מחברות שירים. שירת הנשים ושירת הגברים לא אותו הדבר, המנגינה שונה, הביטוי שונה.

נ: ספרי לי איך היו עוזרים אחד לשני בתנעם- באירועים. אחת עושה פיתות, אחת לחוח. אם יש מות או חתונה או ברית מילה. ולא חשוב איזה אירוע, יש לו ברית מילה מחר בואו אלינו. האישה הולכת לטחון, מנפה, ובבוקר קמה לעשות בצק, וכולן מכינות ארוחת צהרים לאנשי בית ברית המילה. לכל האנשים. כל אנשי המקום. מכינים לחוח, יום שני בבוקר אחרי הברית עושים זאום, הריש וסאם. הריש: חיטה טחונה גס=גשוש. דומה לבורגול. רוחצים טוב, שמים קצת מלח, וכל זה על האש. עד שהוא מוכן ולא צריך לרתוח יותר. מוסיפים קצת קמח שמלכד אותו. מוסיפים מעט מים, כדי שיהיה  מוכן.  שמים בצלחות. בצלחות אחרות שמים זאום. באחרות סמנה. רוחצים ידיים ואוכלים.  זהו אוכל משביע, אין צורך בארוחת צהרים, אוכל מזין אחלה. אני מכינה לעצמי, אימי לימדה אותי הכל, לפעמים אין לחם. אך תמיד יש קמח, אני עושה מה שאני רוצה.

הנשים הולכות עם הכלה, הכלה נכנסת למים , מברכת, מלוות אותה הביתה. לא מלווים אותה בנגינות אלא בשקט. בצניעות. אם היא הולכת הביתה וראתה כלב חוזרת לטבול. לא, לא רק אם היא נשואה. למה היא חוזרת לטבול- שהיא לא תכנס להריון ויצא כלב. תארי לך. אמא שלי הלכה שלוש פעמים לטבול. עברה ליד החמור, חזרה למקווה, הגיעה למעברה ראתה כלב, חזרה למקווה. הלכה בפעם הראשונה ראתה את הכלב בחוץ חזרה למקווה. חזרה הביתה ראתה חמור שם, חזרה שוב למקווה. אחר כך ראתה את הגוי, זה היה בארץ, גוי ששמר על היהודים במעברה, עולים חדשים לא יודעים עברית. לא נכנסה לאוהל חזרה למקווה. אמרה שאם יהיה הריון, שיהיה כשר וטהור. אף אחד לא ראה את האישה לאחר המקווה רק בעלה.