עברית

השוואת החיים בבגדאד לחיים בארץ

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
משתתפים בשיחה: 
דוד שמש
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אתה קורא לזה בשם "סוֹדָה"?! האם סודה היא זו שאתה שותה?! איזו סודה היא זו! מים שתֵה מִשָם [מבגדאד] – יעַכּלו לך מאה מאכלים מ[מאכל] זה . ---  (אשתו של משה: מי צפה את היום הזה [של עמל, שנכון לנו בארץ]?! מי התרוצץ [בבגדאד] את ההתרוצצויות האלה [שיֵש בארץ]?! --- מי היה מושיט את ידו לבגדים [לכבסם]?!--- כאן [האִישה] מבריקה [את הכלים]... כל ההברקה וכל הניעור... כאן זה שונה. כאן זה שונה). האקלים כאן של [חוף] ים. האקלים כאן של [חוף] ים. --- בבגדאד היה הגג גבוה, ו[היו] הכילוֹת, וישֵנים תחת כיפת השמים, ישנים תחת כיפת השמים. נכון? כאן למה? כאן בקיץ, בחום הזה, [בחודשי] תמוז ואב [יולי ואוגוסט] – [ישֵנים] בחדרים ומתכסים, ליד הים. לא מתאים. בבגדאד דבר אחר, וכאן דבר אחר. כלומר, דבר שהשתמשנו בו בבגדאד, לא נוכל להשתמש בו כאן. [כוונתו, שאי-אפשר לנהוג בישׂראל באותו אורח חיים של בגדאד]. לא ייתכן. --- אתה שותה מים [בבגדאד], כל מה שתאכל, [המים יפעלו לעיכול האוכל] מאה אחוז. ואתה יוצא בערב – הנהר לפניך. עכשיו [בארץ] עד שאתה מגיע לים... בערב אתה יכול לראות ים?! [הלוא לשם כך] אתה צריך "להרוג" את היום [כולו].  שָם [בבגדאד] אתה יוצא בערב [רק] מעט, [וכבר] הנהר לפניך, ואיזה אוִיר! ואיזה דגים!  עולם אחר. --- (דוד: כלומר, האוכל שם טעים מן [האוכל] כאן?) היום נשתנו הדברים. אנחנו מדברים על הימים ההם. (דוד: ראה, סלח לי --- נגיד דג. שם אתה קונה דג, וכאן [אתה קונה] דג. האם האוכל ההוא היה יותר טעים?) איפה! איפה! [במשמעות: כלום אפשר להשוות?!] טרי מן הים. מה אתה מדבר?! (דוד: כאן... דגים חיים גם כאן יש לנו) מה דגים חיים! כולו עצמות! ועכשיו אומרים, כי הם [המוכרים] ממיתים אותו [את הדג] ומוכרים אותו בשתי לירות יותר. במקום שש [לירות] עולה בשמונה. ומי בכלל עולה בידו להשיג דג! האיש ההוא [מוכר הדגים בבגדאד] – הדג בידו, והוא הולך ומסתובב [והדג] בידו מפרכס, והוא בא... [וכל רצונו:] רק טוֹל אותו מלפניו [ותקנה]. אנחנו – לא שאנו אומרים שאנו מתחרטים [שעלינו לארץ]. לא. --- (דוד: ראה, סלח לי, אנחנו לא התכוונו לומר מתחרטים או לא מתחרטים) לא. לא. (דוד: אנחנו, ראה, אנחנו היינו בעיר, שהייתה ליד הנהר) ליד הנהר. (דוד: ואויר). ואויר. (דוד: ומים). מים. [אפילו] המים בלבד יותר טובים ממאה מן [המשקאות] האלה: הבירה, הנפט והגפרית. המים, ששתיתָ [בבגדאד], לא היה בהם כל [פגם], נקי. אתה בא בלילה, עכשיו קיץ – איזה אויר נעים [כשאתה שוכב] תחת כיפת השמים, והכילה [על המיטה], והמצעים קרים. מראה אחר, אכן מראה אחר. אולם האנשים של היום, מה הם יודעים עליהם [על החיים, שהיו בבגדאד]? לא כלום. אולם מי שהכיר את החיים ההם, [חש כי] הבדל גדול יש. [בבגדאד] עכשיו בחום הזה אתה עולה לגג, והיו כך וכך מדרגות, ארבעים-חמישים מדרגות (לא מענייננו המדרגות). אתה עולה לשָם – המצעים [קרים כ]קרח, ועוד... ואוויר אחר [נפלא] . עכשיו [בארץ] רוצה אתה לראות מעט חוף – יום [שָלֵם] לך ושוב, מכוניות ודברים אחרים... עד שאתה רואה מעט ים. --- [בבגדאד] היה שונה, היה שונה, וכאן שונה. אולם כפי שאמרנו, [אנו] המבוגרים, כיוון שפקחנו עיננו שם, יודעים אנו את ההבדל. אך אלה של היום, כלומר [אלה החיים] לפי הסגנון של היום, פקחו עינם כאן, אינם יודעים מאומה [על החיים ההם]. זה רואה לפניו את הסוֹדה הזאת, את הבירה הזאת, את הים הזה ואת הים הזה, ואת... אולם אלה המבוגרים, (שחיו) שראו תנאים אחרים, יכולים להבחין... תנאי החיים כאן שונים. זה שחוזר מן העבודה – בא לו חשבון של מס-רכוש, חשבון של טלפון. אינני אומר לך, [כי] ביום אחד [הגיעו כל החשבונות]. בא לו חשבון של טלוויזיה. בא לו של קופת-חולים; אם לא ישַלם, לא ירַפאו אותו. כל אלה לא היו [בבגדאד]. כאן – סוחטים ולא מַשׂיגים, אוכלים ולא שׂבעים [פתגם במשמעות: טורחים הרבה ואין משׂיגים]. ושנית, יש עליהם לחץ מן החוץ. אם הייתה להם היום אסיפת-הורים, [אם] אינם הולכים, האם לא יבואו בטענות אל האישה שלא הלכה? (דודוַדאי).  שָם היינו חופשי. מה פירוש חופשי? השטויות האלה כולן לא היו. אלה, אלה, רבע מהן לא היה. חשבון של חשמל. נתנו לך, למשל, עשרה ימים [לפרוע את החוב]. [אם] לא פרעת את החוב, תשלם  שתי לירות וחצי [נוספות]?! אלה, אלה [הבעיות] שמקרבות קִִצם של בני-האדם, והן גורמות להם, שיעזבו... אני אומר לך, הם עוזבים את הדת, הם עוזבים את זה. מדוע? [למשל, האיש] בא הביתה [ועליו לעבוד עוד:] עליו לקחת את הילדים הקטנים לטייל; [לאשתו] חלב היום אין לה [ועליו ללכת לקנות]; וכיוצא בזה. כאן העבודה פי עשׂרה, ואני אומר לך: יותר מפי עשׂרה, לעומת מה שהיינו [עובדים] בעיראק. [כאן עובר המספר לספר על ביתו שבבגדאד] היינו אנחנו בביתנו. אנחנו, בלי עין הרע, אין צורך שאומר [כמה היינו], זהו, כולנו נשׂואים. יש בו שִשה חדרים יותר. וכולנו נשׂואים וגרים עם ההורים. העריב היום, ובאנו ואכלנו. (כל אחד...) --- אתה בא בערב, כל אחד [פעיל] – לְךָ יש משהו לספר, אתה מספר אותו... (אשתו של משה: הלוא אני אומרת לך, כמו חתונה [היו שעות] הערב: הכול באים לבית, ו... אתה אמרת מילה, זה אמר מילה, השני אמר מילה. הילדים רָווּ נחת: זה דודי, זה פלוני, זה פלמוני. ולבסוף, כל מי שרצה לישון, הלך לישון. ---) (דוד: היו אוכלים יחד?) לא, כל אחד לבדו. או, למשל, שניים משתתפים יחד ואוכלים, כגון בא הראשון ואכל, ואחריו אכל השני, הוא וילדיו, הוא ומשפחתו. התפנה השולחן הזה, נערך שולחן אחר וישב [בו] השני. מצב אחר [היה בבגדאד], אחר. כלומר, ענייננו אנו המבוגרים, שראינו את המעמד ההוא, כאן אין הוא דומה, אינו דומה כאן כלל, אינו דומה. [שם] באת בערב והלכת לבית-הכנסת במוח צלול, בלא כאב ראש. [אבל כאן:] נוּ, רוץ, לך לקופת-חולים; רוץ, לך לשלם למס-הכנסה; נוּ, למס-רכוש; נוּ, [רוץ לשלם] שלא ינתקו את החשמל. לא היו הצרות האלה [שם]. לא היו הצרות האלה. ויש [עוד] נקודה אחרת: כאן רואים אנו את [יוצאי] ארצות אירופה [ומחקים אותם]. כאן – לא על עצמנו אנחנו מדברים. (דוד: כן, כמובן). [על] הציבור [באופן כללי]. (דוד: כתוב: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם"). אהה! [הוא שאמרתי!] (אשתו של משה: העַין מקַנאה באחותה). כאן... עכשיו [שְמע עניין] זה, אישה יוצאת כאן בקיץ וחֶציָה [חשופה]. הגבר לובש ז'אקט, שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים. האישה – [לבושה] עד החצי. הלוא זה צריך להיות להיפך. הגבר צריך..., אם לא [ילבש ארוך], אין דבר. אולם לא היא. התקיים היום [הפסוק]: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". ואני אומר לך, הצרות האלה מקרבות קִצם של בני האדם. טוב [זה דבר אחד. הנה עוד דבר]. [מישהו] קנה בית. כלום יעביר את החפצים הישנים? אפילו בושה [לעשות כך]. צריכים [לקנות] חפצים חדשים. (דוד: מי בכלל היה זורק חפץ בחוץ-לארץ?) אני הולך אתמול [ברחוב]. איש אחד קרא לה [למישהי] ואמר לה: בואי [תשמעי], בת-דודתי. אני יש לי בית בן שני חדרים (אני הייתי רק עובראור (ברויאר)ח, שעברתי שם). התברר לי שאשתי רוצה שנקנה שני חדרים וחצי. בעד חצי חדר אשלם עשרת אלפים לירות?! בעד חצי חדר – עשרת אלפים לירות?! טוב, בסדר. עשרת אלפים לירות. [אבל] כמה [הוצאות נוספות] מזקיק הבית החדש? בית חדש עוד [מזקיק]... החדש צריך להיות משהו שונה. מקרבים קִצם של בני האדם. העניינים האלה מקרבים ממש קִצם של בני האדם. מה שראינו שם, אינו תופס כאן. אתה שואל, מדוע. הדברים השתנו. --- התנאים [תנאי-החיים], התנאים הורסים אותם. התנאים הורסים אותם. (אשתו של משה: כאן תנאי החיים שונים). --- כאן עכשיו מסתכלים למעלה, מסתכלים בגדולים מהם. האדם, אם יסתכל בקטן ממנו, יחיה חיים מאושרים. למשל --- [המשפט הבא המוקף במירכאות הוא חיקוי שמחקה המספר קולה של אישה, המדברת כביכול עם בעלה]: "הסתכל שם ליד הסופר-מרקט, תראה איך היא לבושה כאן, והפנינים שהיא עונדת, ומה היא עוד עונדת, ועונדת..."  דוגמה אני מביא לך. אם גם אני הייתי כמוה, הייתי עונה לה: כן, רק אנחנו [אין לנו]. אולם מה צריכים [באמת לענות]? הרואה ארמון של המלך, יַחריב את קִנוֹ שלו?! תשובה זו היכן היא, ותשובה זו היכן היא! [כלומר, הבדל עצום יש בין שתי התשובות]. עכשיו --- מסתכלים על הגדול מהם, על הגבוה מהם, גדול כמו אמריקה. --- (אשתו של משה: נכנסים ויוצאים [כלומר, מבקרים אנשים שונים], אדוני. נכנסים ויוצאים בבתים [של אחרים], ורואים מה יש [להם, ורוצים להידמות להם]). זו הנקודה היסודית, שאני אומר לך. --- יודע אתה, במה היינו מסתכלים? היינו מסתכלים בקטן מאתנו. לא היה כך אצלנו, לא היו לנו המראות האלה... (אשתו של משה: מי היה לו [בבגדאד], מי? מקרר היה בבגדאד? מקָרר של חשמל היה?!) (דוד: כלומר, כולם היו באותו מצב?) לא, יש מעטים [שהיה להם], יש. אלא שכאן כולם רוצים. [מיד] עם נישואיו, מוכרח שיהיה לו מקרר. טוב, איזה בית כאן אפשר למכרוֹ או להשכירו בלא מקרר? --- (אשתו של משה: שָם הלוא היינו הולכים יום ביומו וקונים את הבשר...). אתה הולך ומביא בשר יום ביומו, טרי. (אשתו של משה: יום ביומו. החלב – יום ביומו. ה"כַּרַסְתה" – יום ביומה. מי היה עורך קניות כך ומניח בבית?) (דוד: מהי "כרסתה"?) (אשתו של משה: אלה... פירות וכיוצא בהם, כל אלה המצויים יום ביומו.) דְבַר יום ביומו. (אשתו של משה: [בבגדאד] הולכים ועורכים את הקניות בבוקר, ומבשלים ובוררים... מן הבוקר עד הצהריים. ומן הצהריים עד הלילה אתה הולך לטייל, הולך להשתעשע. כאן [בארץ] לילה ויום עובדים, ואין כלום, אין תועלת.) כאן אורח חיים אחר.

תמליל: 

קַתְּקוּל אִסִם סוֹדַּה?! הַאיִי סוֹדַּה קַתִּّשְעַ'בַּה?! הַאיִי אַש סוֹדַּה! מַאי שְעַ'בּ מְנוּנִיכִּי יְסִרִّפְלַכּ מִיתּ אַכִּל מַל הַאדַ'א. --- (אשתו של משה: מַנִי עַיַנוּ לַאדַ'א לְיוֹם?! מַנִי לִכַּّטַ'ה הַל תְּלִכִּّט'? --- מַנִי כַּאן יְמִדּّ אִידּוּ בִּלִחְוַאס?! הוֹנִי דְּגַ'לִّי [<תְּגַ'לִّי] --- כִּלّ דְּגִ'לִّי וְכִּלّ נַّפְט'... הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל. הוֹנִי עֵ'יע' שִכִּל.) לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. לְמַנַאח' הוֹנִי עַל בַּחִע'. --- אִَבִּّעְ'דַּאדּ כ...Read more

סיפור עם על שני בחורים שמגיעים לבית הכנסת

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
משה מועלם
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר
גיל בעת התיעוד: 
69
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
דוד שמש
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היו שני בחורים, [ש]כל יום שבת, כלומר למוצאי-שבת, יוצאים לטייל, ואיזה סרט יפה [שהם מוצאים], הולכים [לראותו]. באחת השבתות לא היה סרט טוב. אחד משניים אלה התחשק לו: ראה בית-כנסת [ו]אנשים נכנסים בו. אמר: בין כך ובין כך לא מופסד. הבה ואכנס עם אלה. קם ונכנס לבית-הכנסת. נכנס לבית-הכנסת. החכם דורש. החכם היה דורש, והבחור החל ליהנות. הדברים שאמר החכם, חדרו לשׂכלו של הבחור. לבסוף גמר החכם את הדרשה. משגמר את הדרשה, זה יצא רווה, נהנה. הוויכוח היכן [עכשיו]? עם חברו, החבר שלו: היכן היית אתמול? חיפשׂתיך ולא מצאתיך. אמר לו: לא היה סרט טוב, וראיתי אנשים נכנסים לבית-הכנסת ומצא חן בעינַי להיכנס לבית-הכנסת. ישב החכם ודרש, ואני נהניתי. הוא מביא משלים יפים,  ואני נהייתי מבסוט. אם תרצה, בשבת זו לא נלך לקולנוע, בוא עמי ונַסה. קיימו בפועל הֶסדר זה. הגיעה השבת השנייה, הלכו שניהם לבית-הכנסת. החכם החל בדרשה כמנהגו. מְשָלִים יפים. הקהל צוחקים, כלומר: נהנים מהם. החכם סיים. הבחור השני אמר לו [לחברו]: הנה אני לא נהניתי. אתה תיארת לי תיאור כה יפה: כך נהניתי, וכך וכך היה. והנה אני לא [הרגשתי] זאת. אמר לו: תן לי אפשרות, אני... נשאל את החכם בעניין זה. סיימו, החכם פנה ללכת, באו שני החברים ואמרו לו [לחכם]: בַּקשה, אנו רוצים... יש לנו שאלה. - בבקשה, ילדַי. ישב לידם. התחיל הראשון לספר לו מה שקרה: אני נהניתי בפעם הראשונה. ועכשיו, בפעם השנייה, הבאתי את חברי. אני – אך שמעתי את הדרשה, נהניתי; ואילו חברי אומר , כי מתחילת הדרשה ועד לסוף הדרשה, לא נהנה מאומה. אני רוצה לדעת את הסיבה, מדוע זה כך? אמר לו: בני, אין דבר, אני אשיב לך. ישב לידם. אמר לו: אביא לך משל (החכם אומר לבחורים). אני אביא לך משל. לפנים היו באים לאסוף כסף למען ירושלים, מאֵלה - איך קוראים להם? - החכמים, היו באים לאסוף כסף. והנה בא איש אחד, רב, לעיר אחת ורצה לאסוף כסף. זמן זה, שבא בו החכם, היה חורף. ראה את האנשים... לפנים לא היה לא תנור נפט ולא דבר אחר. היו מביאים תנור פחמים ומביאים עצים ומביאים מהדברים האלה ונושפים. עשן היה חודר לעיניהם ועוד ועוד. החכם הסתכל עליהם: זו הלכה, באה השכֵנה שלה. עינה [של זוו] דָמְעָה, באה האחרת לנשוף. הלכה זו, באה האחרת. אמר: שקט! אמרו: זה הנוהג [שלנו]. אנחנו מניין לנו לדעת [דרך אחרת]? אמר להם: אצלנו בירושלים יש מין [מכשיר] שקוראים לו מפוח. ומפוח זה, אם תשׂימו... במקום שתנשפו בפיכם ועינכם תדמַע, תשׂימו את המפוח, והוא, במקום שתנשפו, הוא יגרום שהאש תתחיל להתלקח, ואז יֵחם הבית כולו. "יש דבר כזה?" אמר להם: כן. מן הקהל הזה היושבים [שם] שאל אותו [אחד מהם], למשל: "בכמה אחד?" ונֹאמר, שהוא ענה לו: "בעשׂר לירות". הראשון אמר לו: "בבקשה, החכם, אלה עשר לירות, אני רוצה... אתה מתַי תחזור, בשעה טובה?" אמר לו, למשל: בעוד חודש. אמר לו: "בבקשה, אלה עשר לירות, לכשתבוא, או שתרצה לשלוח אותו לי, רשום את שמי". נתן לו עשר לירות. והקהל יושבים, נתעורר בהם החשק [לפעול] לפי ההסדר הזה: נתנו לו כסף, נֹאמר הגיעו בערך לעשׂרה. נתנו לו כסף, ורשם את שמותיהם. לכשיחזור, יביא את המפוח. והנה קרה, שאיש אחד עמד לבוא [לאותה עיר]  לפני שהחכם אמוּר היה לחזור לשם, והחכם שלח להם את המפח [עם אותו איש]. הדבר שביקשו, שלח אותו להם. [אולם] מי יודע להשתמש בו! הביאו אותו והניחו אותו בלא אש, בלא ניצוץ. הניחו את המפוח על פחם-עץ, על פחמים. כל מה שנפחו, רצו שיתלקח, ולא התלקח.  (מי אומר להם [את כל זה]? החכם מסַפר לבחורים. אמר להם: זה מעשה שהיה, אני מסביר אותו לכם). אלה נשארו [והמשיכו לנסות], כל מה שנופחים... הלך אחד [אחרי שנואש], התעייף אחד, בא האחר נופח נופח נופח ואין מאומה. אמרו: החכם סידר אותנו? כך החכם צריך לסדר אותנו? --- סידר אותנו, כלומר, אמר שיתלקח, והנה לא התלקח! טוב. הנה כעבור שבוע ימים בא החכם. נודע הדבר לאלה שנתנו לו כסף בעד המפוח. רק רוצים הם לקבל את פניו... כלומר: לא היו מַבסוּטים, לא ידעו איך להתנהג [כיצד להשתמש במפוח]. ראה אותם, ירד מן המטוס. אמר להם, שהוא רואה חבורה. אמר להם: אחד מכם יאמר נא לי מה [הבעיה ש]יש לו, ואני מוכן לענות לו. אין צורך שכולכם תדברו יחד. אמרו לו: זה... המפוח ששלחת אותו לנו, כל העשרה אינם ניצתים. אמר להם: אני בא אִתכם לביתכם, ואם אין זה [פועל], כספכם – מוכן אני להחזירו לכם. הביאו אותו לבית, הזמינו אותו. עשׂו כפי שעשׂו בפעם הראשונה. הציבו את תנור הפחמים והניחו פחם-עץ, הניחו עצים, רק אש לא הניחו. הביאו את המפוח להתאימו. נופחים ונופחים ואין מאומה. אמר לו [אחד מהם]: אתה עייפת. בא אחר, נופחים... אמר להם [החכם]: דַי. מפוח זה צריכים אתם להניח בו ניצוץ. בשעה שתניחו בו ניצוץ, אז זה כולו יתלקח. אין צורך שתפחו שעתיים, כדי שעיניהם תדמענה, וכיוצא בזה. הַניחו ניצוץ. (אתם מבינים, בנַי? החכם אומר לבחורים. אלה מקשיבים). הלכו והביאו ניצוץ. הציתו חתיכה, הבעירו מעט אש, הציתו רק ניצוץ [אחד]. החלו לפחת , והתנור החל להתלקח. נעשׂה משהו [גדול וטוב]. [החכם] אמר לו [לבחור]: אתה שומע, בני? אמר לו: כן. אמר לו: עכשיו באנו לעניין שלך. אתה הראשון! הראשון, אתה יש בך ניצוֹץ. מיד כששַֹמנו את המפוח... זה שדורש הוא כמו מפוח. זה שדורש הוא כמו מפוח, נופח נשימה. מיד כשבאת בשבת הראשונה, הדרשה מצאה חן בעיניך, [כי בך] יש ניצוץ. חברך, השני, אין [בו] ניצוץ. לוּ היה בו ניצוץ, כי אז היה מתלקח מהר. אולם אינני רוצה שיאמר נואש, אינני אומר כי אין תקווה. לא. אם יתחיל להתמיד, ייווצר ניצוץ. ואם נוצר ניצוץ, הכול יהיה בסדר.

תמליל: 

כַּאנוּ וְלַאדּ תְ'נֵין, כִּלّ יוֹם שִבַּّאת', יַעְנִי חַ'טִע' לֵלְתּ לַחַّדּ, יְטִלְעוֹן יְסִיְّע'וֹן, הַיִّי סִינֵמַה חִלְוַה יְעֻ'חוֹן. שִבַּאתִ'-מִّנّוּ מַא כַּאן סִינֵמַה מְלִיחַה. וֵיחִדּ מִן הַד'וֹלִי תְّ'נֵין עְגַ'בּוּ, שַאף צְלַَא קַיְדִּחְ'לוֹן אַוַאדִּם בִּיהַ, כַּנִ-קוּל אַוַّל וְתַּאלִי לֹא מֻפְסַאדּּ דַּדְּחִ'ל וַיַّא הַד'וֹלִי. קַאם דַּחַ'ל לִצְّלַَא. דַּחַ'ל לִצְّלַَא. לְחַכַאם קַיִّדְּרִש. הִוִّי קַיִّדְּרִש לְחַכַאם, לְוַלַדּ קַאם קַיִّסְתַּהְנִי. שֵין ל...Read more

מלחמת העולם השנייה

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

[עכשיו אספר לכם] על שנ[וֹ]ת הארבעים, מה שקרה בעיראק. בעיראק התחוללה הפיכה, והרכיב את הממשלה [איש] אחד, ששמוֹ רשיד עלי. והממשלה [הקודמת] הייתה נתונה [במצב]... הממשלה נמלטה: יוֹרש-העצר, וזה..., ונוּרי סעיד, נמלטו --- הלכו לסן-אלד'בַּאן. בסן-אלד'בַּאן היו [האנגלים], [היה זה] מרכז חזק במזרח התיכון, שהאנגלים עשׂו אותו, ואף-אחד לא יכול לכבוש אותו, את סן-אלד'בַּאן. לשם נמלטו, לשם נמלטה הממשלה. --- המלחמה פרצה... בשנת שלושים ותשעה בספטמבר התחילה מלחמת [העולם] השנייה. גרמניה נלחמה במדינות כולן, והיטלר היה באותו זמן עורך טבח ביהודים. אלה [אנשי רשיד עלי] בחודש הזה התנכלו ליהודים בעיראק, בבגדאד. היו נכנסים לבתים לערוך בהם חיפושׂ. כל רגע אומרים להם: אתם מתקשרים באלחוט [עם האויב], כל רגע [אומרים להם].. אינני יודע מה. בצורות מצורות שונות התנכלו [ליהודים] בחודש הזה. זה התקשר... רשיד עלי התקשר [בטלפון] עם גרמניה. הייתה לו הבטחה מגרמניה, [שלאחר] שהוא יחולל הפיכה, היא [גרמניה] תבוא ותעזור לו, ותילחם באנגלים. טִלפן... כל יום היה מטלפן, כל יום היה מטלפן [לגרמניה]. [אבל] גרמניה מָשְכָה ידה. אמרה לו: אנחנו שולחים לך מטוסים, אין לנו כוחות [שנוכל] להביא לך. הם שלחו לו שני מטוסים גדולים מאוד. באו המטוסים, טסו. הראשון טס והאנגלים ראו אותו. המטוסים [של האנגלים] התקיפו אותם [את מטוסי הגרמנים]. הם יצאו מן סן-אלד'בַּאן והתקיפו אותם. את [המטוס] האחד שׂרפו. ועל הטייס שבתוכו התחילו [תושבי בגדאד] לקונן עליו - הוא נהרג ונשׂרף, ובגדאד כולה הייתה בכי ונהי על הגרמני הזה. המטוס השני נמלט, נחבא, נחבא בין הבדווים בד'יַאלָה. באו הבדווים, נתנו להם הוראות: "כַסוּ באוהלי-שֵֹער את זה כולו, את המטוס". [והבדווים] הֵביאו צאן והֵביאו אוהלים, וישבו מסביבו, כדי שלא ידעו [האנגלים]. האנגלים "שֵדים משחת" [= פיקחים], הם ידעו מה [הבדווים] עושים. [מיד] למחרת, באשמוֹרת הבוקר, באו [האנגלים] והטילו כרוזים, [שבהם] אמרו לבדווים, שעליהם לעזוב מיד את המקום, כי עומדים להפגיז עכשיו. הבדווים נמלטו הם והצאן. כולם נמלטו, והשאירו את המטוס. [האנגלים] הפציצו את המטוס ושׂרפו אותו במקום שהיה. ועד עכשיו יש עדיין אצל הבדווים חתיכות של המטוס של גרמניה. הם חתכו אותו לחתיכות חתיכות, וכל אחד לקח חתיכה לביתו. כל אחד [לקח] אינני יודע [מה]... [חתיכות] של המכונות, ומכרו מהן סוגים מסוגים שונים. וזהו. לאחר מכן כוח [עיראקי] מקומי (הקימו כוח גדול) התחיל לתקוף את האנגלים בסן-אלד'באן. הכוח [הזה], הצבא [הזה], היה בלי אוכל, בלי שתייה, בלי שום דבר. יום אחד, אחרי שהציקו לאנשים חודש תמים, [למשל, אם] היו להם חבלים [תלוּיִים] על הגג, היו אומרים [להם]:

- אתם מתקשרים [עם האויב] באלחוט!

- הי, אתה! זה רק חֵבל, חֵבל! האם אינך רואה?!

- לא, אתם מתקשרים באלחוט!

היו לוקחים אותם ואוסרים אותם. אדם אחר, אינני יודע [מה], היו תופסים אותו ברחוב, ושׂמים לו מכתב בכיסו. שׂמים לו מכתב בכיסו, [כדי להעליל עליו] שהוא מרגל. כך הציקו ליהודים בחודש הזה. סחטו מהם כספים ופגעו בהם בכל מיני דרכים. לבסוף, משנסתיים החודש, התגברו האנגלים על אלה. הם באו [ב]כוחות גדולים, שברו את הצבא של עיראק. והשׂרים האלה נמלטו, רשיד עלי ושאר חברי הממשלה נמלטו מיד. הם נמלטו והעיר נשארה בלא ממשלה, [ואז] החלו פרעות. פרעות! באו האנגלים, ורצו שהתושבים יהיו עסוקים [שלא ירגישו]. האנגלים הביאו את הצבא שלהם, [והחיילים שלהם] החלו משַברים את החנויות ואומרים לאנשים: "שִדדוּ!" ואומרים להם: "גִנבוּ!" המשטרה הלכה ואספה בדווים, אספה עוד אחרים, שיבואו... כדי שיבואו לפרוע פרעות בעיר. התחוללו פרעות. העיר נהרסה, החאנים נשברו, הבתים נשברו.[אנשים] נטבחו. הרגו קרוב לחמש-מאות שש-מאות איש. חדרו לבתים, [ותקפו את] הנשים, ביתרו אותן, חתכו את בטנן והוציאו את הילדים מִבִּטנן. הניחו אותן ערומות וגררו אותן. אני היה לי שותף מוסלמי, שגר ברחוב עַ'אזִי.  הוא ובניו עמדו והֵגֵנו על [תושבי] השכונה, הגנו על היהודים כולם, הגנו עליהם שם, ולא נתנו לאיש לנגוע בהם. היו מוסלמים רבים [שעזרו ליהודים]. היה לי עורך-דין, חבר שלי, שעבר [אז] בִרחוב... לפני שעבר את הגשר, [עבר ליד] בתים... [המורדים] הביאו אנשים [לבתים אלה] להרגם, אינני יודע מה [עוד], לפרוע בהם. עמד הוא [העורך-דין] ובניו [להצילם] באקדחים שהחזיק, והחזיר אותם לבתיהם. והחזיר להם את רכושם, ושמר עליהם. היו, היו כאלה היו, היו, היו אנשים בעלי מַצפוּן. בסופו של דבר, האנגלים... הלוא האנגלים הם שעוררו [את המהומות], לא כן? הם רצו להעסיק את האנשים, כדי שיוכלו להיכנס [ולא ישימו לב אליהם]. [וכך]  נכנסו החיילים האנגלים לבַצרָה. הם הם הם, החיילים ההודים, ששברו את הדלת ופרצו לבתים וערכו פרעות. נטלו חפצים וזרקו לרחוב, ואמרו לאנשים: בואו קחו! היו פַלחים... לי היה שׂדה, ועבדו אצלי פַלחים, [ויום אחד] הביאו ירקות לשוק הסיטונאי. השוטרים התנפלו עליהם, הִכו אותם מכות חזקות [ואמרו להם]: "לכו ועִרכוּ פרעות בבגדאד, לכו!" אלה הלוא בדווים הם... יודעים הם שאני יהודי ואני האדון שלהם. לא הסכימו ללכת [ולעשות מה שאמרו להם]. יצאו החוצה, הלכו אל מחוץ לעיר. ברחו. קמה צעקה. האנשים החלו לזעוק. קול הבכי, קול ההכאות על הפנים. היו  נכנסים לבתים, מוציאים את הנשים שלהם, ומגלגלים אותן על העפר [גם במשמעות: אונסים אותן]. הייתה משפחה אחת... ביום השבת, [אכן, היה זה] ביום השבת... היו להם שכנים מוסלמים, וחבריהם [היהודים] הזמינו אותם, יצקו להם חמין ואינני יודע מה [עוד]. [מיד למחרת] ביום ראשון התנפלו עליהם [השכנים המוסלמים] והרגו את כולם. הוי, אתם [המפלצות]! הלוא הִלעיטו אתכם! הֹלוא אכלתם את מאכלָם! איך, איך יכולתם לבוא ולהרוג אותם?! זו הייתה [כולה] הסתה של היטלר. כאשר היו יושבים להתפלל, היו מניחים את [דמותו של] היטלר לפניהם ומתפללים לו, במקום למוחמד. היה כך, כך היה אצלם היטלר חזק [מבחינת השפעתו עליהם והערצתם אותו]. בסופו של דבר, הממשלה השתלטה עליהם, [והמורדים]  נמלטו. תפשו כמה מחברי הממשלה [של רשיד עלי]. מִשחזרה הממשלה [הקודמת] לכאן, בא הצבא, נכנס לעיר, והתחיל להכות בלי הבחנה. הרג שניים שלושה ארבעה מאלה שהתפרעו, ושֹרר שקט. [והשאר] נמלטו. הבתים ששדדו [מהם], ואינני יודע מה [עוד]... את כל החפצים [שגנבו] הוציאו [הגנבים] וזרקו לרחובות. הם פחדו. הממשלה הוציאה צו: כל מי שגנב, כל מי [שעשה מה שעשה], עליו להחזיר [את החפצים שגנב]. [אם לאו] נעשה לו כך וכך, נעשה לו כך וכך. הטילו עוצר, ובמשך יומיים שלושה איש לא הורשה לצאת החוצה. אנחנו – ביתנו היה בעַבַּכַאנה, והיו לנו שכנים מוסלמים, [והשכן שלנו] היה מוּכתאר. ברחוב של עַבַּאכַאנה היו שלושה ארבעה בתים, ובכולם ערכו פרעות [ביושביהם], לא אפשרו להם..., [השאירו אותם] ערומים לגמרי. הייתה אישה אחת, שעַתה זה נישֹאה וילדה בן. היא גרה מוּל מִסגד... --- מסגד... איך קוראים לו? אינני זוכר. האנשים האֵלה נכנסו לביתה (עַתה זה נישאה וילדה בן, מסכנה!), בזזו את ביתה, ונטלו את הילד וזרקו אותו מלמעלה למטה, והיא יצאה [לרחוב] ערומה ב... ב... תחתונית, [אבל] מי היה יכול [לעזור לה]? ואז בא איש אחד, ונכמרו רחמיו עליה. הוא היה נהג, אנושי, מוסלמי, לקח אותה ולקח את בנה, ושאל אותה: היכן [גרה] משפחתך? [ואליהם] יִקח אותה. ולקח אותה למשפחתה. הילד – אחרי חודש מת, וזהו. כך עשו [ביהודים]. לאחר מכן שָקטה העיר.  האנגלים באו ושלטו, ושוב ישבו הם [האנגלים, בבגדאד], והתבססו, [ובגדאד] הייתה לעיר כבושה, חזר הכיבוש. וחזרו אלה, יורש-העצר, וחזר המלך, וחזרו כולם, [כל חברי] הממשלה הקודמת. ותפשו תפשו שניים שלושה מאלה שלא הספיקו להימלט והוציאו אותם להורג. העמידו אותם למשפט והוציאו אותם להורג. העיר שקטה, והאנגלים חזרו לעבוד. ושוב היהודים שכחו. מהם, שמִיָד אחרי שקרה מה שקרה, כולם הלכו לפלסתין, הלכו לאמריקה, ברחו. והשאר גם [הם]... כולנו אמרנו שנעזוב. אחר-כך הייתה עבודה. האנגלים הביאו כוחות והייתה עבודה, והייתה... [ה]מלחמה התארכה, והאנשים שכחו, והחלו לעבוד עד שהרוויחו רווח "עד הגג". עבדו ב[ענייני] חוזים, עבדו עם הממשלה, עם האנגלים. ומי היה יכול למצוא פקיד, מי היה יכול...?! באותם הימים הייתה העיר מסוּרה בידי היהודים. המסחר היה בידי היהודים, עבודת [פקידות של] הממשלה בידי היהודים, עסקי-ההון בידי היהודים. כל הפקידים [היו יהודים]. לא היה אפילו מוסלמי אחד, אף לא אחד, שהייתה לו משׂרה במשׂרדי השׂרים. הכול היה בידי היהודים. לבסוף השתנו הזמנים. --- גרמניה הפסידה, הלכה לעזאזל, היטלר מת. הממשלה, האנגלים והאמריקנים ניצחו.

 
 
תמליל: 

--- עַלַא סַנְתּ לְעִ'בְּעִין, אַש סַאע' בִּלְ-עִרַאק (i). בִּלְ-עִרַאק (i) סַאע' נְקִלַאבּ, וְשַכַּّל לְוַזַארַה וֵיחִדּ אִסְמוּ רַשִידּ עַלִי. וְלִחְכּוּמַה כַּאנִתּ סֵיעִ'י... לִחְכּוּמַה נְהַזְמִתּ: לְוַצִי, וִלְהַאדַ'א, וְנוּרִי סַעִידּ, נְהַזְמוּ --- בְּסִנִّ-דִّ'בַּّאן עַ'אחוּ. בְּסִנִّ-דִّ'בַּّאן כַּאנוּ, מַרְכַּז קַוִי בְּשַרְק לְאַוְצַט, לִנְגְּלֵיזִי מְסִוִّינוּ, וְמַחַّדּ יִקְדַּע' יִחְתַּלّוּ לַאדַ'א, לְסִנִّ-דִّ'בַּאן. נְהַזְמוּ וְנִיכִּי, לִחְכּוּמַה נְהַזְ...Read more

מעשיה על שומרים שנתפסו כגנבים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אנחנו באותו יום, גנבים... אנחנו [גרנו] בקצה הסמטה --- קצה הסמטה כולה מלאה [תמיד] במתקהלים. רוכבים מכאן, יורדים באַבּוּ-סִיפֵן. רוכבים מכאן, יורדים בחִנוּנִי. הגנבים [יכלו לעבור] מגג לגג. כאשר גנב נכנס לבית, [ו]האנשים הרגישו בו, כל [דיירי] הבתים היו צועקים, והקול היה מגיע אל המושל. בגדאד [במקרה כזה] מתחילה לרעוש: גנבים! גנבים! גנבים! לילה אחד אנחנו – [היה זה] ליל שבת – היינו ישֵנים. השכן שלנו היה אחד שמוכר חוטי-משי בשוֹרגָ'ה [שוק בבגדאד]. [הגנבים] ראו אותו – יש להם מרַגל - ראו אותו מקבל שתי לירות בעד חוטי-משי שמכר. באו בלילה, התגנבו ונכנסו לסמטה. הסמטה ארוכה, ויש לנו שומר בסמטה. את השומר כפתוּ, כדי שלא יסַפר. אמרו לו, אם יסַפר, ייהרג. והבית הזה [של השכן] [הייתה בו] דלת... לא יכלו לפתוח את הדלת, קמו ודפקו מוֹטוֹת-ברזל בקיר, זה מעל זה. הם עלו עד לגג בחבלים, עברו לגג, שברו את דלת הגג ונכנסו. [איש] זה ביום השבת – היה זה ביום שבת – בליל-שבת תוֹלה הוא פנס על דלת חדרו. [בני הבית] הרגישו [משהו] בלילה. ראו כי הפנס איננו. [בעל הבית] יצא, ראה את דלת הבית פתוחה, והחלו לזעוק: גנבים! גנבים! גנבים! הגנבים, מִששמעוּ את הצעקות, פתחו את הדלת וברחו. כאשר שמענו את הקריאה "גנבים" וכל יושבי הבתים צועקים, עלינו [מיד] לגג. אנו ובית דוֹדי - יש בינינו מַעבר. לבן-דודי הגדול היה אקדח. הוא ירד, פתח את הדלת וירה חמש שש יריות. נורו חמש שש יריות - והעיר רעשה. אמרו [אנשי העיר]: הגנבים החלו לירות ולהרוג. אחרי חצי שעה הגיע סיור [של המשטרה]. [אנשי הסיור] היו בבַּאבּ-אלמעַטַ'ם [אחד השערים של בגדאד]. אמרו: שמענו את היריות מן בַּאבּ-אלמעַטַ'ם, ושמענו את הצעקות ובאנו. 

"מי ירה יריות?" - "מה פירוּש מי ירה? הגנבים ירוּ!"

"הגנב אינו יורה!" - "לא, הוא יוֹרה! הוא יוֹרה יריוֹת!"

"לא ייתכן!" - "אף-אחד [ממנו] לא ירה!" 

"למי יש כדורים?" - "אף-אחד אין לו כדורים!".

לבסוף ראו [השוטרים] את כל החפצים [הגנובים]. ראו את מוטות הברזל תקועים בקיר, והדלת שבורה, ונעליהם ובגדיהם והנשק שלהם הכול זרוק. זרקו אותם וברחו. ברחו – ובאו [שוב]. אחד מהם אמר: גנב אינו יורה. מסתבר, שהוא [עצמו] היה הגנב. אחד מאנשי הסיור, מן הבוקר... אחד משכנינוּ [מיודד] עם הממוּנה על תחנת המשטרה, חברוֹ. הלך אליו. אמר לו [הממונה]: התברר, כי אלה, הגנבים, הם השומרים של הסִמטה שלכם. הם הגנבים. ואלה בגדיהם שמצאנו אותם, נעליהם ומעיליהם. את [הגנבים] כולם הבאנו לבית המשפט, ושפטו אותם. זהו. מה יש עוד [לסַפר]?

תמליל: 

בַּקַא נִחְנַא הַדַ'אכּ לְיוֹם, חְעַ'מִיִّי... נִחְנַא בְּכַּעִבּ מַל דַּעְ'בּוּנַה... כַּעִבּ מַל דַּעְ'בּוּנַה, כִּَלִّתַּה מִלְתִּמַّאיִי. יְעִ'כְּבּוֹן מִן הוֹנִי, יְנִזְלוֹן בַּבּוּ סִפֵין. יְעִ'כְּבּוֹן מִן הוֹנִי, יְנִזְלוֹן בְּחִנّוּנִי. חְעַ'מִיִّי בַּקַא מִן צַטְח לִَצַטְח (i). מִן יִגִ'י חְעַ'אמִי בִּלְ-בֵּיתּ, יְחִסّוֹן לַוַאדִּם, כִּלّ לִבְּיוּתּ תְּצִיח, וִלְחִסّ יִטְלַע לִלְ-וַאלִי. בִּעְ'דַּאדּ תִּנְקַלִבּ: חְעַ'מִיִّי! חְעַ'מִיִّי! חְעַ'מִיִّי! לֵילִי נִח...Read more

חטיבה יהודית בשירות הצבא הבריטי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

ובישׂראל הרכיבו חטיבה, יהודים, והחלו הם לפעול עם האנגלים. גרמניה – היה האיש הזה (ימח השם הזה)... מה שמוֹ? השֹר של גרמניה היה ב... בא על... הדפיסו שטרות-כסף, והתעתדו להיכנס בעוד יומיים למצרים, ולהיכנס לישראל. הדפיסו שטרות-כסף, כזאת וכזאת עשו הגרמנים, ואלוהים סיכל את תוכניותיהם. היהודים צמוּ וקראו סליחות, והקימו מדינה. והיה מהנדס אחד, איש חזק, והוא אמר להם: האנגלים אינם יודעים מה לעשות, אינם יודעים מה לעשות. הרכיבו [קבוצה של אנשים] המחרפים נפשם למות, עשׂרים איש, הלבישו אותם לבוש גרמנים (ואלה גרמנים היו [במוצאם]), הלבישו אותם לבוּש גרמנים ושלחו אותם. הם רצו לגלות, מהיכן עומדים הגרמנים להתקיף את מצרים; מהיכן, אינני יודע... [להתקיף] את האנגלים. אלה שלחו עשׂרים איש ואמרו להם: --- לכו אתם והתערבו בין החיילים, והביאו לנו מידע. אלה, עשׂרים האנשים, התגנבו, והלכו והתערבו בין החיילים [הגרמנים]. [הלוא הם עצמם היו] גרמנים, לא כן? [ולבוּשים] לבוש של גרמנים, ואיש לא יודע, חשבו אותם לגרמנים. [לבסוף] הרגישו בהם. הרגישו בהם, [הם היו] עשׂרים איש – תשעה-עשר איש הרגו אותם, ורק אחד ניצל מהם. הוא ניצל מהם והלך ברגל. הבטיחו לו, כי ישלחו לו מכונית ויקחו אותו. מִסכֵּן, הוא הלך ברגל לבדו, בלילה וביום, ואף אחד לא בא אליו. הוא שלח ידיעה לאנגלים, אמר להם: הצבא עומד להתקיף כולו [ב]כוח. [כרגע] אין לגרמנים כוח, [להתקפה] והם ממתינים לכוח שיגיע. בעוד יומיים יגיע כוח גדול מאוד, והם עומדים להתקיף מצד פלוני. האנגלים – מִשהבינו, כי בצד פלוני עומדים [הגרמנים] להתקיף [אך עדיין] אין להם כוח, העמידו כוח נגדם באותו צד, לפני שהגיע הכוח [הגרמני], וניצחו אותם. והגרמנים הוּבסוּ, וזהו, זה היה ההפסד של האיש הזה [השׂר]. והשׂר הזה, מה קוראים לו? יִמח שמו, אינו עולה בזיכרוני... רומל, רומל, זה היה רומל. הוא חזר בבוֹשת-פנים והתאבד. והחלה גרמניה ליפול, החלה נופלת ונופלת. והחטיבה הזאת של ישראל, שהייתה [מורכבת מ] יהודים בלבד - עשׂו אותה חטיבה - הלכה דרך איטליה, צנחה באיטליה. --- ולא נותרו מהם [מן החיילים שצנחו], עשׂרה אחוזים לא נותרו מהם. וזהו, נגמר. המלחמה הסתיימה בתבוסת גרמניה, באמצעותה של אמריקה שבאה ועזרה לאנגלים. והם צנחו, צנחו בצרפת, ועשׂו פעולות מפעולות שונות. ואלוהים עזר להם להצליח, וישׂראל ניצלה.  [הלוא קודם לכן] עמדו [הגרמנים] לכבוש את ישׂראל ואת מצרים, כלומר, לולא הניח אלוהים לעשׂרים האלה, שיֵלכו בחירוף נפשם. [כל זה] היה למען ישראל. [וכן קודם לכן] הדפיסו [הגרמנים] שטרות-כסף ונתנו פקודה: בשעה פלונית ייכנסו למצרים ויכבשו אותה, וכזאת וכזאת [יעשו]. והדפיסו עלונים וכרוזים. כן, [אבל] אלה [העשׂרים] אלוהים הִנחה אותם, אלוהים שׂם בלִבם, והם הלכו לאנגלים ואמרו להם: אנו נלך ונראה כמה כוח יש להם, וכמה [דברים אחרים]. המלחמה הסתיימה, ועשׂו שלום, אחרי... אחרי מה? בשנת ארבעים וחמש, באמצעות פצצת אטום, שזרקו על יפן. ונסתיימה המלחמה, והכול בא על מקומו בשלום.

 
תמליל: 

וְסַוّוּ בְּיִשְׂרַאֵיל, שַכְּّלוּ פִרְקַה, יְהוּדּ, וְקַאמוּ הִמִّי יִשְתִּעְ'לוֹן וַיַّא לִנְגְּלֵיז. אַלַמַאנְיַה, כַּאן הַאדַ'א יִמְחִי לְאִסִם הַאדַ'א,  אַَשִסְמוּ, לְוַזִיר מַל אַלַמַאנְיַה כַּאן בּ..., גַ'יִّי עַלַא... סַוّוּ נְוַאט, יִעְ'דּוֹן יְדִּחְ'לוֹן בַּעַדּ יֻמֵין יְדִּחְ'לוֹן לְמַצִע', וִידִּחְ'לוֹן לְיִשְׂרַאֵיל. סַוّוּ נְוַאט, סַוّוּ הַאדַ'א לְאַלַמַאן. וְאַלַّה קְלַבִּם. צַאמוּ וְסַוّוּ סְלִחוֹת' לִיהוּדּ, וְשַכְּّלו דַּוְלַה. וְכַּאן פַדּّ וֵיחִדּ מֻהַ...Read more

סיפור לכידתם של ארבעים שודדים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

עכשיו אני הולך לספר לכם על מאוֹרע שאירע בימי שלטון התורכים. היה באותו זמן... היו ארבעים שודדים מזוינים. הם היו באים לבית – ביום, בלילה – באים דופקים על הדלת ונכנסים, מרוקנים את הבית. ובני הבית יושבים כולם בבית, אך אף-אחד אינו יכול לומר מילה. היו מרוקנים את הבית, כל מה שיש בו, לוקחים והולכים. וזו, ממשלת התורכים, הייתה... כמה שרצתה בשעתה שיעלה בידה ללכוד אותם, לא עלה בידה. הביאה איזה מרגל, אחד משלהם, שִכנעה אותו ונתנה לו כסף, ואמרה לו: עשֵׂה להם לאלה איזה מקום [שיתכנסו בו], אני רוצה שהממשלה תלכוֹד אותם. זה [המרגל] גם הלך, ובא לאַבּוּ-דַוְדַו, [ושם] הייתה חורבה גדולה ריקה, ולידה היה בית [של אנשים] עשירים מאוד. הוא לקח את ארבעים השודדים האלה, הביא אותם לחורבה הזאת, וערך להם מסיבה: מאכל ומשקה ועַרַק ושעשועים. ואמר להם: בחצות הלילה אנחנו... הרי לי יש מפתח, אפתח את הדלת, ותיכנסו. הבית הזה כאן מלא זהב וכסף. הושיב אותם בלילה – הלוא זה מרגל [הפועל] עם הממשלה – הושיב אותם בלילה ארבעים איש, כולם מזוינים. הושיב אותם, הכין להם אוכל, הביא להם ערק  וטיפל  בהם כל הלילה. ונהיה... בחצות-הלילה באו אנשי הממשלה. הממשלה [כבר] הכינה [מראש] מאתיים שלוש מאות חיילים. הם הקיפו את המקום ההוא סביב סביב --- והתחילו לירות בהם [בשודדים]. אלה, מִשראו שאנשי הממשלה התחילו לירות בהם, התעמתו עם הממשלה. ומחצות-הלילה עד הבוקר התעמתו עם הממשלה. נשק יש להם הרבה. [אך] עד הבוקר אזל הנשק שלהם, [ואז] נכנסו פנימה [אנשי] הממשלה. חציים [של השודדים כבר] מתו. נלחמים הם, לא כן? קרב! בערך חֶציים אינם, מתוּ, יותר מחציים. באה הממשלה בבוקר. לא נותר אצלם [אצל השודדים] נשק. אמרה להם: "היכנעו!" ונכנעו. המתים האלה שלהם... [באשר לנו] אנו מתחילת הלילה עד הבוקר לא ישַנו. אמרנו: נהרסה בגדאד!  פרצה מלחמה! בום בום! כלי נשק! המשפחות החלו לבכות, לפחוד. אמרו: "מה קרה, מה קרה? מה כל זה?" קמנו בבוקר, ראינו המולה. אנחנו [היינו אז] ילדים. יצאנו לרחוב, ראינו חיילים רכובים על סוסים, וארבעים השודדים קשורים. הם היו קשורים בחבלים, כפותים. המתים כפותים והחיילים גוררים אותם. [והשודדים] החיים כבולים בשלשלאות וגוררים אותם עם הסוסים. [הביאו לשם] שלוש מאות סוסים ונשק, מתחילת הלילה עד הבוקר, עד שעלה בידם באמת להרוג את אלה, ולהציל את האנשים מאלה... מאלה השודדים... ולהוביל אותם. הם הובילו אותם לאל-צַרַאי [מקום משרדי הממשלה בבגדאד], למשפט. רצו להראות אותם למושל. [גם] אנו הלכנו, רצינו לראות מה הם עושים. הלכנו לשם, לאל-צראי. האנשים [כבר] התאספו. ארבעים שודדים! האנשים ניצלו, והחלו לשמוח, למחוא כפיים ולהשמיע קולות צהלה. הם ניצלו מן הפגע הזה של [השודדים] האלה. יצא המושל לראות אותם, ונתן פקודה: את הנותרים צריך להרוג ביריות. כעבור יומיים העמידו אותם במבצר וירו בהם. הרגו את אלה שנשארו בחיים. העניין הסתיים, ושׂרר שקט. כבר אין לא שודדים ולא... והאנשים החלו לישון בנחת.

תמליל: 

הַסַّה עַ'ח-אַחְכִּיכִּם (<אַחְכִּילְכִּם) פַדּّ חְכִּיִّי אִלַّדִ'י סַאעִ'תּ בִּיַّאם(<בְּאִיַّאם) חְכֻּמְתִּ-תִּّרְכּ. כַּאן בַּדַ'אכּ לְוַקְתּ כַּאנוּ עִ'בְּעִין חְעַ'אמִי מְסִלְّחִין. יְג'וֹן עַלַא בֵּיתּ, בִּנְהַאע', בִּלֵّיל, יְג'וֹן יְדִּקّוֹנוּ לְّבַּאבּ וִידִּחְ'לוֹן, וִיפִרְّע'וֹנוּ לְّבֵּיתּ. וְאַהְלִ-לְבֵּיתּ קִעַّדִּין כִּَלִّתִּם, מַחַّדּ יִקְדַּע' יִחְכִּי. יְפִרְّע'וֹנוּ לְّבֵּיתּ אַש מַא-בִּינוּ יַחְ'ד'וֹן וְיִמְשוֹן. וְהַאיִי חְכֻּמְתִּ-תִּّרְכּ כּ...Read more

מלחמת העולם הראשונה

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: , מלחמת העולם הראשונה
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

תם עניין זה [שסוּפר עליו לעיל]. [בשנת] אלף תשע מאות ושש-עשרה, הייתי בבית הספר, בבית-הספר של אליאנס, בכיתה העליונה, כלומר כיתת תיכון עליונה. נשארה לי עוד שנה [להשלים] "קורס סופרייר", כפי שזה נקרא, והוא [ברמה] יותר [גבוהה] מן התיכון. אנו נכנסו לקורס סופרייר ללמוד – באה הממשלה ואמרה: כאן יש ילדים גדולים. בָררה אותנו, ארבעה אנחנו, גדולים [במבנה גוף] היינו בכיתה, ולקחו אותנו ואימנו אותנו [להיות] קצינים [במשך] שישה חודשים מעבר-לנהר בבית-הספר. עבדנו בלילה וביום, והיו מוציאים אותנו לאימונים, נשק וכיו"ב, מן הבוקר עד הערב. ואני מעבר לנהר נבוך [או: תועה, אינני מוצא את מקומי]. --- אנחנו היינו מאה וחמישים איש. אִתי היו עורכי-דין, שופטים, מלומדים, מבוגרים, כולם מבוגרים, גילם שלושים שנה, ארבעים שנה, חמישים שנה. הביאו את כולם, ואני אִתם. אנחנו, ילדים קטנים, היינו יחד אִתם. לאחר שהִשלמנו את ששת החודשים [של האימונים], לקחו אותנו, היכן? באנייה. הביאו אותנו והלבישו אותנו מדים של קצינים והביאו אותנו לאַל-כּוּת. הלכנו לאל-כות. באַל-כּוּת נמצא גיסו של יהודה אחי. גיסו של אחי היה שם באַל-כּוּת [עובד] באספקה. ירדתי מן האנייה, הלכתי אליו. כן, אמר לי, מה אעשה? זהו. לך לישון. לך לישון במקומך. יָשַנּוּ עד הבוקר. באו והביאו גמלים, גמלים הביאו. הרכיבו אותנו והובילו אותנו לאל-עמארה. מן אל-עמארה הובילו אותנו לחזית. אנחנו היינו ארבעה. חילקו אותנו באַל-כּוּת, חילקו אותנו במַטֶה של כּוּת. חילקו אותנו וכל אחד היה צריך ללכת למקומו [=למקום שקבעו לו]. ואני שלחו אותי לאל-פלחייה. אל-פלחייה [נמצאת] אחרי אל-עמארה. מעלות השחר אנו הולכים. מובילים אותנו, היינו ארבעה, ארבעה אנחנו. נתנו לנו פרדוֹת, ונתנו לנו שני תורכים, ואנו נושׂאים את חפצינו והולכים - דרך ארוכה - עד שיביאו אותנו לאל-פלחייה. זה אורך כשעתיים שלוש ארבע להגיע לשם. השמש זרחה, אנחנו חבושים כובעים, שבהם "כַּלַבְּדוּן" [אריג שזוּר בחוּטי זהב או במתכת דמוּיַת זהב] של קצינים. הלוא, הלוא [בדרגה] של קצינים אנחנו! עבר [מעלינו] מטוֹס, כזה גודלו, הבחין בנו, פנה לצד זה ולצד זה והתחיל לזרוק פגזים עלינו. פגזים! בר-מזל הוא מי שיכול לרוץ. אנחנו [הלוא היינו] ילדים, התחלנו להיבּהל. שני התורכים נהרגו והפרדה נהרגה. על חפצינו ויתרנו ורצנו רצנו רצנו. אנחנו הלוא מחפשׂים שוּחוֹת. חיפשנו, מצאנו שוּחה, ירדנו לתוכה ויצא שהיא הבונקר [שיועד לנו] . ירדנו לבונקר להסתתר ורצנו - יצא שהיה זה המַטֶה שלנו. המטוס הזה הולך אחרינו, טס מהר מהר מהר מהר. ראה היכן היינו והתחיל לזרוק פגזי-הריסה, פגזים של השמדה, על הבונקר. הוא גילה את המקום של הקצינים האלה. הקצינים היו לפנינו, כל אחד מהם היה קולונל, כל אחד..., והתחילו לרוץ לפנינו. אני התחלתי לפחוד. אלה רצים בבונקר, ואני התחלתי לרוץ לפניהם מהר מהר. הִגענו למקום, ושוב שינו את מקומם. הִציבו אותנו, הארבעה... שניים הציבו אותם ישר לחזית, ואנחנו הִציבו אותנו, אני ואחד, מוסלמי, --- ויצא שהבונקר הזה, שרצו אלה לקחת אותנו אליו, היה בחזית. אנחנו היינו ליד הנהר, ליד החידקל, [שם היה] הבונקר שלנו. והאנגלים מולנו מעבר-לנהר. הייתה [זו] מלחמת מוות. יום-יום נהרגו [אנשים]. ובאותם הימים היה טיפוּס, מחלת טיפוס, בצבא. יום-יום נפגעו ונהרגו חמש מאות איש, שש מאות איש. יום-יום היו מוציאים מתים וקוברים, והטיפוס אינו נפסק. אנו נכנסנו לבונקר, הציבו אותי... שניים ממנו הציבו בקו החזית, ושניים ממנו בעורף. אני הלכתי, ראה אותי מפקד החטיבה, אמר: "אתה!" ראה שאני ילד, אמר: "יודע אתה אנגלית, ערבית, צרפתית...?" "מצוין", אמר, "אני רוצה אותך אִתי. יודע אתה לרכוב [על סוס]?" אמרתי לו: "לא". אמר לי: "אנא נסה". אמרתי לו: "לא לימדו אותנו לרכוב. אנו ילדים". לבסוף הניח לי. שלחו אותי לחטיבה שלי, ליחידה שלי. הלכנו שם אצל הקצינים. ראו שאני ילד קטן, עתה זה... אמרו: יואיל נא הפחה... (מה הוא עושה?!) יואיל נא לשלוח לנו עריסות, נדנדות, כדי שננדנד אותם. שולח הוא לנו ילדים, אלה מה נעשה בהם? שולח הוא אותם אלינו [בתור] קצינים והוא זוקף אותם לחשבון [תקן הקצינים] שלנו. אלה גם נכמרוּ רחמיהם עלַי. אמרו לי: אתה שֵב, אין לך מה לעשות. שֵב בבונקר. הבונקר היה תחת האדמה. הבונקר בנוי [להגנה נגד] פגזים. באותם הימים היו התורכים כה חזקים; התורכים [האלה] – [כאשר] נופל פגז, הם רוצים לצאת ולתפוס אותו בידם. אני – לקח אותי הקצין שלי לצפות מסביב, ואמר לי: "ראה... חלק זה, מעֵבר לנהר, כאן נכבש על ידי הצבא האנגלי, וכאן נלחמים הם בנו, וכאן, וכאן..." רציתי לראות. קצר-קומה [אני], לא? קפצתי כדי לראות, והוא [מיד] משך אותי והפילני. אמר לי: "מה אתה עושה? הלוא עכשיו יגלוּ את הקו שלנו!" בסופו של דבר, נשארתי יומיים שלושה ימים, קיבלתי חום, חליתי בטיפוס. גם אני חליתי בטיפוס. בא הרופא, בדק אותי, אמר: "אוי ואבוי, ארבעים מעלות!" אמר: "זה – מוכרחים אתם לקחת אותו מיד [לבית-חולים]". במשך הלילה, מתחילת הערב עד הבוקר, נושׂאים אותי חיילים תורכים בתוך הבונקר, עד שיצאנו מחוץ לבונקר בבוקר. הביאו סוס והרכיבו אותי. החזיקו בי שנַיים. אני כבר אבוד, מדולדל. הרכיבו אותי מן הבוקר עד הצהריים, עד שהגענו למַטֶה של בית החולים. נכנסנו לבית-החולים. הביאו אוהל והציבו אותו. הביאו שני משרתים, עשׂו לי מיטה ואינני יודע מה [עוד]... בא רופא אחד זקן, תורכי. זקָנו לבן. [האיש] היה בגודל כזה. בדק אותי, אמר: אוי, אוי ואבוי! הֵביא לי תרופה. אני את התרופה (אני בהַכּרה) לקחתי אותה וזרקתי אותה תחת המיטה. אינני נוטל תרופה. קם והביא לי עוד שני לימונים מתוקים גדולים. ישב וקילף לי אותם לפלחים פלח פלח, והאכילני אותם בפי. בבוקר אמר: זה – אתם צריכים לקחת אותו לאַל-כּוּת ל"איזולשן הוספיטל". כלומר, בית-חולים... (מה קוראים לו? אינני יודע מה קוראים לו בערבית) [בית חולים] שאיש אינו רשאי להיכנס בו. הלכנו, הרכיבו אותי בעגלה, השכיבו אותי ושׂמו מזרן והשכיבו אותי. [הלכנו] מן הבוקר עד לצהריים ועד לערב עד שהגענו לאַל-כּוּת. הגענו לאַל-כּוּת. השכיבו אותי בבית-החולים, בית חולים... (שַאלי את צאלח [מה קוראים לבית-חולים זה בערבית]... יַאלַה, אין צורך) "איזולשן הוספיטל", שאיש אינו רשאי להיכנס בו. השכיבו אותי שם. בא הרופא, בדק אותי, נתן לי תרופה. הביאו לי שני משרתים, אחד תורכי ואחד ערבי. זה הערבי יושב [ליד מיטתי] ומסַפר לי מעשׂיות בלילה. אני לא יכולתי לישון. כעבור יומיים שלושה השתוללה סופה, נשבה רוח, האוהל נהפך ועף. בגדַי נרטבו --- אני לא הרגשתי ולא ידעתי כלל [מה קרה]. ראשי היה כבד עלַי. הציבו את האוהל, ואינני יודע מה עוד עשו בלילה... והדליקו בלילה נרות. בלילה נתתי כסף למשרת, כדי שיֵלך לקנות סיגריות. רציתי שהוא יעשן סיגריות לידי, רציתי להריח  טבק... העשן של הסיגריות. למחרת בא הרופא, בדק אותי ואמר: " הַפנוּ אותו לכיוון הקִבְּלָה [כיוון התפילה אצל המוסלמים, כיוון מכה]. הילד הזה – בעוד כשעתיים שלוש ימוּת" --- אני בהכרה! דעתי צלולה! בבית החולים הזה  אני רואה מוציאים יום יום מן האוהלים וחופרים חפירות וקוברים [בהן את המתים]. מן המחלה הזאת של הטיפוס, טיפוס... [חיילים] מן הצבא התורכי מתים יום יום הרבה. בסופו של דבר, ישנתי באותו לילה. היה [לנו בבית] נוהג: אבי, בשעה שעמדתי ללכת לספינה, נתן לי עשׂרים גרוש, קְרַאן, הוא נתן לי ואמר לי: קְרַאן זה – אם תפגוש עני בדרך והוא רעב, תן לו אותו; ואם לא פגשת כלל [איש כזה], אני רוצה אותו [בחזרה], תשוב ותביא לי אותו, את הקְרַאן הזה [כשתחזור]. אני ישן. הקרַאן הזה – שמרתי אותו לחוץ בכיסי, הנחתיו שם, לא איבדתי אותו. היה לי גם כסף [אחר], אך אותו הנחתי בנפרד. בלילה [בחלום] בא אלַי איש אחד זקן. ישב לידי ואמר לי: "בני, אביך נתן לך קרַאן ואמר לך, תן אותו לעני. הָבֵא אותו. יש עני ואני אתן לו את הקראן הזה". ובכן, ישב לידי, הניח כף ידו על ראשי ובירכני. כשבאתי לכאן [לבגדאד], שאלתי: כזאת הייתה צורתו של אותו איש [מיהו?]. אמרו לי: זה סבך, חכם אלישע, שבירך אותך. אני אפוא כבר היה בי כוח. בלילה ישבתי מהרהר. קראתי למשרתים. עלה השחר. רציתי לחפשׂ את הקרַאן... מחפשׂ אני את הקרַאן. הרי הנחתיו בכיסי, בכיס החזייה. חיפשׂתי – איננו. הקרַאן לאן נעלם? איננו. קראתי למשרתים, אמרתי להם: בואו נא, הִפכוּני מעט, רוצה אני לנער את המזרן. הפכו אותי, [העבירו אותי] למקום אחר, [על] כסא. חבטנו את המזרן, ואין קרַאן. אני קמתי בבוקר, ישבתי ונשענתי --- אין בי כלום. אני בהכרה. המשרתים האלה התפלאו. הרי בלילה [הקודם] התחילו המשרתים לבכות: הַפנו אותו לכיוון הקִבְּלַה! ילד קטן כזה, בן חמש-עשרה שש-עשרה שנה, וכבר הוא...?! והתחילו לבכות. קמתי בבוקר – אין בי כלום. בא הרופא, בדק אותי בבוקר, אמר [בתורכית]: "מה שלומך, בני?" נענעתי לו בראשי. אמר: זה עמד למות אתמול, והנה היום הוא יושב... נשען, אין בו כלום. ---. תרופה – הלוא אינני נוטל. היה לי כסף, נתתי למשרתים והם היו הולכים ומביאים לי לֶבֶּן, לבן מן הבדווים. רק לבן אכלתי, לא אכלתי שום דבר, לא תרופה, לא תבשיל מאצלם, לא מאומה. כתבתי מכתבים לכאן, לבגדאד, אל בני משפחתי. אחַי... (אחי היה קצין, יהודה היה קצין, ומנשה...) כתבו מכתבים לשם, אל קצין בית החולים. הם שלחו סַבּל, מנשה שלח סַבֹּל כורדי מן ה"חַאן" [שלו] ממנו אלַי להביא לו את המכתב.  כתבתי כתבתי. כתבתי להם עוד מכתב. הם כתבו מכתב למפקד בית-החולים, אמרו לו...  איש אחד בדרגה גבוהה, חברו של מנשה, מפקד, אינני יודע [בדיוק]  מה, נתן לו [=למפקד בית החולים] פקודה, אמר לו: "העבֵר אותו לבגדאד". באותו יום אספתי אני את חפצַי. הייתה ספינה צוֹפרת, ספינה מלכותית, והעולם היה כמרקחה. באותו יום היה קרב, קרב פנים אל פנים, בין התורכים ובין האנגלים. ובאותו יום נהרגו מן התורכים כעשרים, עשרים אלף. שלוש ספינות ושש רפסודות מלאות פצועים, אִתנו. אני ישבתי בתא פרטי של הספינה. קצינים אנחנו, לא כן? אוכל אין. הספינה הפליגה יום יומיים שלושה, ונעצרה באמצע הדרך: הפחם אזל, אין. הבדווים האלה, פצועים ומתים מרעב, עלו אל החוף, אכלו את העשׂב, אכלו את הזרעים, לא השאירו דבר [שלא אכלו]. אני מה יכולתי לעשות? האוכל אזל, אין בתא הפרטי. הלוא הייתי רגיל לתת למשרת כסף בספינה, והיה מביא לנו אוכל. אוכל אין ואני רעב. הספינה חיכתה שלושה ימים עד שהביאו פחם. הלכתי לרפסודה, [אל ה]שיך של [ה]רפסודה, אמרתי לו: אני עיראקי, ואני כזה וכזה, אני רוצה אוכל. אמר לי: אני יש לי אוכל, יש לי בורגול ושומן. אמרתי לו: בסדר. נתתי לו מג'ידי [מטבע תורכי] וירדנו לרפסודה. בישל לי בורגול בשומן. אני מת מרעב, [אפילו] אבנים הייתי אוכל. אכלתי בורגול ונתן לי לחם אפוי בקימורית, [הלחם עודנו] קמח או עיסה, [עם כל זאת] אכלתי ממנו. הספינה הפליגה, ואני הגעתי לבגדאד חולה. שוב חליתי מחלה קשה. הורידו אותנו בבית-החולים, ליד ה"רוֹזדיבַּכּ". [היה זה בית חולים] יָשָן, ששכן בארמונות האלה על החוף. ונשארתי שם שישה חודשים, עד שהחלמתי. ונתנו לי שישה חודשים [חופשה], [כלומר] לאחר שיצאתי [מבית החולים] והבראתי, נתנו לי שישה חודשים [חופשה]. בששת החודשים האלה, באו לדרוש אותי. הכול היה אבוּד. אל-פלחייה נפלה. המפקד הגרמני [כבר] נתן [פקודה]. אמר להם: משתיפול זו, אל-פלחייה, עליכם ללכת ישר לסמארה. אין להיעצר, לא באַל-כּוּת,  לא כאן ולא שם ולא בשום מקום אחר. ואכן, אל-פלחייה נפלה. קראתי עיתון [וידעתי כי] נפלה אל-פלחייה. ביום המחרת באו שוטר צבאי ושני חיילים עמו לחפש אותי. דפקו על הדלת: היכן פלוני? אבי אמר להם: נתנו לו [חופשה של] שישה חודשים, והוא חולה, והלך. איננו יודעים לאן הלך. [כנראה] הלך אצל הבדווים. אינני יודע. הלך, הלך ותעה בדרכו [נעלמו עקבותיו]. "הָביאו אותו!" [כך אמרו ו]אינני יודע מה עוד... [אך] לא הייתה להם ברירה, והסתלקו. כעבור חמישה שישה ימים נסוֹג הצבא. בגדאד – עשׂו אותה כולה דינמיט. השער האמצעי, טלצם, היה מגודר עד לגובה רב. הוא היה מלא נשק, דינמיט, ונשק של התורכים,  מילאו את כולו בדינמיט, ושׂמו בו פתיל. וכל המכונות שהיו מעבר-לנהר – כולן כולן שׂמו בהן דינמיט, כדי שכאשר יֵצאו מבגדאד, יציתו את בגדאד כולה. והנה בלילה נשבה רוח מזרחית, והפכה את העולם. בִלבלה אותם, בִלבלה את התורכים. בִלבלה את התורכים, והם נסוגו, קמו אלה... השאירו אנשים קצינים [מאחור] והניחו את זה [את הדינמיט], הציתו את זה [את השער] ויצאו. הטלצם הזה התפוצץ. נשבה רוח מזרחית, וזו העיפה אותו עד בַּעקוּבָּה. זוֹ לוּ... לוּלא... לוּ [הייתה זו] רוח רגילה, כי אז הייתה הורסת את בגדאד. באשר לנו – בָתֵינו עמדו לקרוס, הבתים החלו להתנועע. כולנו רצנו בבית.  יָשַנו על הרצפה, ולא ידענו מה צפוי לנו. הגיע הבוקר. באותו לילה נעשׂו פרעות. המוסלמים והכורדים והסַבּלים הסתובבו [בעיר], שיברו את החאנים, שיברו את הבתים, גנבו, שדדו, עד הבוקר, עד השעה תשע. ואז  פתאום ראינו שחיילים באו, והחיילים נכנסו ביניהם. הייתה השעה תשע בבוקר, השמש זרחה, העיר כמרקחה, צועקים וזועקים, והיו גנֵבות.. גונבים. ואז בו ברגע באו החיילים האנגלים. הם התערבו, והחלו להסתובב בעיר, בבגדאד. הוציאו צו: כל מי שיֵצא, יהרגו אותו. בו ברגע ברחו הגנבים. ואת הסחורות של החאנים זרקו ברחוב ורצו רצו רצו. העיר שככה [כלומר, הסדר הושב על כנו], [השׂתרר] שקט, אין עוד [בעיות]. החיילים האנגלים באו, נכנסו לעיר, הטילו משטר צבאי, ועשׂו, עשׂו ועשו כל דבר, וכבר אף אחד לא יצא. ביום השני הוציאו [צו]: כל חייל צריך לבוא. אספו את החיילים. [אך] אני נחבאתי, לא יצאתי, הרי לאן אלך? לקחו אותם והובילו אותם, את כולם אספו ולקחו לבומבי, להודו. אני נחבאתי ולא יצאתי [מן הבית]. ואחרי שבועיים שלושה הוציאו צו: כל מי שיש לו נשק, עליו לזרוק אותו לרחוב. אסור [להחזיק נשק]. אם נערוך חיפושׂ בביתו, ואם יש בו נשק, יש בו אקדח, יש בו פגיון, יש בו אינני יודע מה – יִקחו אותו ויאסרו אותו. האנשים כולם זרקו לבורות, זרקו לבורות השופכין. אני היו לי שני אקדחים. הוצאתי אותם וזרקתי אותם לרחוב – לא הייתה לי סבלנות [להתעסק בזה] – אותם ואת הכדורים שלהם. אחרי חודש אמרו: כל מי שהוא חייל, יבוא ויירשם כעיראקי. לבסוף נתנו לנו, נתנו לנו צו, [כי] אין עלינו מאומה, ונוכל להישאר כאן כעיראקיים. ונשארנו. אני לא נרשמתי כקצין, נרשמתי: חייל פשוט אני, חייל פשוט. נשארנו שישה חודשים הולכים ובאים, הולכים ובאים. לבסוף אמרו: לכו, אינכם חייבים עוד לבוא. ונסתיים העניין הזה. זהו, נעשׂתה בגדאד שלטון כיבוש [תחת משטר] צבאי. והגיעו ל... המלחמה הגיעה לסמַארה. מן סמארה הגיעה... מעֵבר לסמארה הגיעה למוֹצוּל. במוצול נלחמו, שם במוצול... אחרי זה נעשׂתה שביתת נשק. הגיעו  למוצול, ואז נעשׂתה שביתת נשק. כאן שלטו האנגלים, כאן עבדו האנגלים. התחילו [האנגלים] לחפשׂ חוזים, לחפשׂ עבודה [=לחפש עובדים שיעבדו אצלם]. הם התחילו לחפשׂ עובדים, האנגלים. היהודים, הלוא כולם [למדו] בבתי-ספר, הלכו לעבוד אצל האנגלים. באיזה קושי מצאו [האנגלים] פקיד שיודע אנגלית! טוב, זה הכול. מה עוד רָצִיתְ [שאסַפר]?

תמליל: 

פַאתִּתּ הַאיִי לִחְכִּיִّי. אַלְף וְתִּסִע-מִיִّי וְצִטַّאעִש, אַנַא סַיִّע' בִּלְ-אַסְכּוֹל... בִּלְ-מַדְּרַסַתּ מַל אַלְיַאנְס, בְּאַאחִ'ר צַףّ, יַעְנִי אַאחִ'ר צַףّ תַَ'נַוִי. בִּעַّדְּלִי סַנַה הַאיִי לְכֻּרְס סִפֵּרְיִَר יְסִמّוֹנוּ, אַזְיַדּ מְנִ-תַّ'נַוִי. נִחְנַא דְּחַ'לְנַא (>תְּחַ'לְנַא) בְּכֻּרְס סֻפֵּרְיִَר קַנִّדְּרִס, גִ'תּ לִחְכּוּמַה קַאלִתּ, הוֹנִי אַכּוּ וְלַאדּ כְּבַּאע'. סְתִּנְקִתְּנַא אַעִ'בְּעַה נִחְנַא, חִ'שְנִין כִּנַّא בִּדַּّאעַ'ה, וַחְ'ד'וֹ...Read more

השיטפון בבגדאד בשנת 1915

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
אלישע שינה
משתתפים בשיחה: 
קלרט עינת-שינה
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
סוחר, חקלאי וספק מזון כשר וצורכי דת אחרים
גיל בעת התיעוד: 
72
שנת עלייה לארץ: 
1971
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
קלרט עינת-שינה
מועד התיעוד: 
1974
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

אסַפר לכם על מאוֹרע אחד, שאירע באלף ותשע מאות וחמש-עשרה בבגדאד. באלף ותשע מאות וחמש-עשרה קרה שיטפון בבגדאד. הנהר גאה והציף אותה, את חצי בגדאד הציף. המים... הנהר כרגיל גואה... חידקל גואה באפריל, אחרי שיורדים גשמים. זה מאורע [שאירע] באוקטובר. הנהר גאה גאות כזאת, שאֶת חצי בגדאד הציף. בתים החלו לקרוס זה על גבי זה. אנחנו – ביתנו רחוק מן המים, אלף מטרים בקירוב רחוקים ממנו המים. המים החלו להתקדם יותר קרוב ויותר קרוב. הבתים – המים יוצאים מבור-הניקוז בבית, והבית נשבר לשתי חתיכות, לצד זה ולצד זה. הבתים נהרסו. כל הלילה כולו [נשמעו קולות הרס] "טְרַאך טְראך" בבתים. האנשים הסתובבו ברחובות. אנחנו יש לנו... ביתנו היה לנו בו "נים" [חדר מתחת לקומת הקרקע]. ה"נים" [נמוך מקומת הקרקע] שמונה מדרגות [במקור: דִּעְ'גַ'אתּ]. (קלרט: אמור פַּיַאתּ [למדרגות, ולא דִּעְ'גַ'אתּ]). שמונה דִּעְ'גַ'אתּ. אנו אומרים: דִּעְ'גַ'אתּ [למדרגות]. והיה בו [בביתנו] מרתף, שמונה מדרגות [עד למרתף]. ועד שיורדים למקום ההלבשה של הבור – שתים-עשרה מדרגות, ועד לבור – שש מדרגות, בקירוּב שנים-עשר מטרים עד לבור. המים עלו, עלו למקום-ההלבשה, עלו למרתף והגיעו ל"נים". אנו קמנו לעבור למקום מגורים אחר. לאן נלך? היה לנו אחי, ששָׂכר לו "חַאן" על החוף, [ממש] על החוף, ועברנו לגור שם בחוף. בבגדאד היה חכם גדול, היה זה חכם יהודה פתַיָא. הוא היה גדול מאוד, ויכול היה לדעת מראש מה יתרחש בעולם. הלכנו אליו, אמרנו לו: איך זה [קורה]? והוא אמר: זו גזירה מאלוהים, מן השמַים. --- אלוהים הביא אותה, זו גזירה מן השמַים. רחובות אלה של [שכונת] בֶּן-סְעִיד, של [שכונת] המוסלמים, של אינני יודע מה, כולם נהרסו, הבתים כולם נהרסו. המים הגיעו לעַבַּכַאנה. עכשיו היכן עַבַּכַאנה? הגיעו המים לעַבַּכַאנה. והגיעו עד אל-קִלִע'. כלומר, הגיעו עד קַחוִת-לִזְעַ'יְעִ'י. קוראים לה קַחות-לִזעַ'יְעִ'י, [היא למעשה] שוּק קטן. המים הגיעו עד שם. כלומר, עוד חמישים מטרים יגיעו לביתנו. אנחנו עשׂינו... ביתנו שלנו בסִמטה. הסִמטה ארוכה, ובסוף [הסמטה] – הבית. אנחנו חסמנו את הסִמטה, [אבל] כבר לא הועיל; עשינו [קיר] סוללה בסמטה, [אבל] כבר לא הועיל; חסמנוּ בבית, [אבל גם זה] כבר לא הועיל. עברנו למקום מגורים אחר, והלכנו  אל החכם. אמרנו לחכם יהודה: חכם, זו מהי? אמר: זו גזירה מן השמים. הנה עכשיו אתן לכם ארבעה פתקים. אתם ילדים, אכתוב לכם ארבעה פתקים, ובכל צד של בגדאד הַטמינו אחד, ונראה [מה יקרה]. אני הייתי ביניהם. נתן לי [פתק] אחד. אנחנו ארבעה הלכנו. הלוא כולנו היינו ילדים בשנת [אלף תשע מאות] חמש-עשרה, וכולנו [עדיין תלמידים] בבית-הספר, והלכנו. הלכנו ולקחנו פתקים. אני אחד מהם. טמַנו פתק בצד זה [של העיר], ופתק בצד זה, ופתק בצד זה, ופתק בצד זה. לעת ערב, הנה החלו המים יורדים, נסוגים נסוגים. [כאשר] הלכנו, האדמה מתחת לרגלינו השמיעה קולות התבקעות ופחדנו ללכת. כל הלילה הסתובבנו ממקום למקום, ולא ידענו מה לעשות. [כאשר] הלכנו בשעות המאוחרות של הערב, חדלו המים, כבר לא צרחו ושאגו. שקטו. החשיך היום, שקטו. הלכנו ושאלנו את החכם: איך זה [קרה]? הוא אמר: "הגזירה הזאת – אלוהים הסיר אותה, ונסתיים עניין זה, וכל אחד יחזור לביתו". ואנחנו, למחרת, חזרנו לביתנו. [בשעתו, כשעזבנו את ביתנו] לקחנו אוכל וקמח ואורז. אמרנו, על החוף לא יגיעו המים, [לא יגיעו] שם לחוף. אחרי זה, המים חדלו [לזרום], וירדו המים מאליהם אט-אט, וירדו, ונגמר [הכול], והנהר שפל, ונסתיים [הכול]. "זו", אמר, "זו", אמר החכם, "זו גזירה מאלוהים". ונתן לנו לעניין זה פתקים, ארבעה פתקים כתובים, כתב אותם בידו. ושַׂמנו אותם, טמַנו אותם בפינה הזאת של העיר, בפינה הזאת, בפינה הזאת, בארבעה צדדים של בגדאד. ואחרי שש שעות שמונה שעות חזרו המים למקומם, הנהר פָחַת, ו[כאילו] שום דבר, שום דבר לא קרה. אחרי זה [אחרי השיטפון], האנשים – בתיהם נהרסו, ברחובות הם לנים, לנים ברחובות. לאן לאן לאן ילכו? לאן יסתלקו? אוכל אין, והממשלה עסוקה במלחמה.

תמליל: 

אַחְכִּילְכִּם עַלַא פַדּّ חַאדִּתַ'ה (i) וַקְעִתּ אַלְף וִתְּסִע-מִיִّי וִחְ'מִסְטַאעִש (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ. בַּלְף (<בְּאַלְף) וִתְּסִע-מִיִّי וִחְ'מִסְטַאעִש (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ סַאע' טַוַפַאן. (אִ)שַّטّ זַאדּ וַחַ'דַ'ה נִץّ בִּעְ'דַּאדּ אַחַ'דַ'ה. לְמַאי... עַאדַּתַּן (אִ)שַّטّ יְזִידּ... דִּגְ'לַה יְזִידּ בְּנִסַאן, עִקִבּ מַא-יִגִ'י יְסִיע' מְטַאע'. הַאיִי חַאדִּתַ'ה (i) בְּאֹכְּתּוֹבַּר, זַאדּ שַّטّ פַדּّ זֵידִּי אִלַّדִ'י נִץّ בִּעְ'דַּאדּ אַחַ'דַ'ה. חְוַאש קַאמִתּ...Read more

דקלום קצבי לילדים

שם הדובר/ת: 
רני כהן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
מנהל תרבות המזרח בעיריית רמת גן
גיל בעת התיעוד: 
49
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
אופיר פופליגר
מועד התיעוד: 
2021

עלייה, קליטה ומשפחה

שם הדובר/ת: 
רני כהן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
מנהל תרבות המזרח בעיריית רמת גן
גיל בעת התיעוד: 
49
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
תיעוד: 
אופיר פופליגר
מועד התיעוד: 
2021