עברית

מעשיה על בריון שכונתי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד, בריוֹן, הִטיל חִתיתו על השכונה. ההתגרויות [בלי הֶפסק]. לא השאיר משפחה בשכונה, שלא הטריד אותה. [אנשי השכונה]  אמרו: אם נבוא להתלונן עליו בבית-המשפט, יֵצא זה וישפוך דמים. הבה נלך אל המוכתאר ונספר לו את העניין. הלכו לבית המוכתאר ממררים בבכי: הצילנו ממנו! התגרויות שאין לתארן! אמר [המוכתאר]: "אני אמצא לזה פתרון". שלח המוכתאר לקרוא לו. הושיבוֹ בבית-קפה ודיבר אתו רכוֹת. כך נמשכה השׂיחה עד ששִכנע אותו לשׂאת אישה. נשׂא אישה, הוא הִשׂיא אותו. האיש הזה נולדו לו ילדים. מה יוכל לעשות [עכשיו]? ממי עוד יסחט כסף? במי עוד יפגע? [יש לו עכשיו] בית, ילדים. יֵשב בכלא וינטוש את אשתו ואת ילדיו? הלך ונעשה פועל בבית-המטבחיים, נושׂא גופות [של בהמות שחוטות לאכילה] על גבו ומוביל אותן לקַצב (אתה בוודאי ראית [מחזה כזה]: [בחור שנושׂא] על גַבוֹ גופת בהמה, והוא הולך ומוביל אותה). [יום אחד] כשהיה הולך, הלך בעקבותיו כלב. הכלב ראה גופת בשר, רצה לחטוף נתח ממנה. ואם אכן זה [הכלב] יחטוף ממנה, יאשימו אותו: איך זה לא נזהרת ממנו? הרי אין הוא אלא כלב! זה  כל רגע [אומר לכלב]: "הוֹש!" וצועק עליו וממשיך ללכת, [אך הכלב] שוב הולך בעקבותיו. "הוֹש!" ושוב הולך בעקבותיו. התחיל לדבר עם הכלב. אמר לו: "אם תלך, מוטב; אם לא תלך, כי אז אלך אל המוכתאר שישׂיא אותך". הוא, הכלב, אך שמע נישׂואין, מיד ברח.

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ שְלַאתִּי (אִ)טַّרַף מְכִּיִّעוּ, (אִ)תַּّעַדִּّיַّאתּ, מַא מְחַ'לִّי בֵּיתּ מְנִ-טַّרַף אִלְמַא (<אִלִّי מַא) טִ'וַّג'וּ. עַ'אחוּ קַאלוּ: אִדַ'א (i) דַּנִّשְתַּכִּי עְלֵינוּ בִּלְ-מַחְכַּמַה, הַאדַ'א יִטְלַע יִקְתִּל דְּמוּם. דְּחַ'לִّי נְע'וּח עִנְדִּ-לְמִחְ'תַּאר וְנִחְכִּילוּ בִּלִחְכִּיִّי. עַ'אחוּ לְّבֵּיתּ לְמִחְ'תַּאר קַיִّתְּבַּכּוֹן: חִ'לִّّצְנַא מִנّוּ. תַּעַדִּّיַّאתּ מַא תִּתְּוַצַّף. גַּאל: אַאנִי אַשוּפְלַה צַ'ארַה. בַּעַת' צַחְלוּ לְמִחְ'ת...Read more

מעשיה על האם הזקנה שביקשו את ידה

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד רצה להעתיק דירתו ממקום [אחד] למקום [אחר], אל מחוץ לעיר, ככה, בקצה העיר. מה [בסך הכול] יש לו? נשׂא הוא בעצמו את החפצים, העבירם והובילם לבית. נשארה אמו, אישה זקנה שחוּחה [מעוגלת ככדור וקשה להבחין בין חלקי גופה] ראשה ורגלה וכולה. נטל אותה והניח אותה על גבו. עטף אותה בגלימה והניח אותה [על גבו], ורק ראשה נראה. והוא הולך ברגל ומוביל אותה לבית. ראה אותו חברו. אמר לו: היי, אתה!, זו מיהי? אמר לו: זו אִמי. אמר לו [חברו]: "הלוא תשׂיא אותה!" הוא מתלוצץ. היא בת מאה ועשרים שנה. לא ענה לו. סטרה לו על ראשו. אמרה לו: האיש מדַבר אליך, הלוא תענה לו! (דוד צמח: נראה לה הדבר הזה [שהציע החבר]). נראה לה. שמעה [על ההצעה] שישׂיאו אותה, אמרה, אולי אכן ראויה היא לנישואין?

תמליל: 

הַאיִי פַדּّ וֵיחִדּ קַיְעִ'ידּ יִתְּחַוַّל מְנִמְכַּאן לִמְכַּאן, בַּעַّ'ה, הֵיכִּד' בְּתַּאלִי לוּלַאיִי. אַש עִנְדּוּ? שַאלַה הִוִّי לִעְ'רַטַ'אתּ, נְקַלַה וִדַּّאהַ לִלְבֵּיתּ. תַּמִّתּ אִמّוּ עְג'וּז מְגַּמְבְּלַה עַ'אסַה וְעִ'גְ'לַה וְכִּלִّתַּה. שַאלַה חִ'לַّאהַ עַלַא טַ'הְע'וּ, עִבַּאהַ בִּעְבַּאיִי, חִ'לַّאהַ, בַּס עַ'אסַה מְבַּיִّן, וְקַיִّמְשִי קַיְוִדִּّיהַ לְّבֵּיתּ. שַאפוּ צְדִּיקוּ. גַּלַّה: הַאיִי שִנוּ, וְלַאכּ? גַּלַّה: הַאיִי אֻמִّי. גַּלַّה: מַא-דְּזַו...Read more

סיפור עם על הבן שהיכה את אמו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

הסיפור קרה בימי חַג'י אחמד אַעַ'א, בתקופת שלטון התורכים. חַגִ'י אחמד אַעַ'א היה שופט עצמאי, שפט הכול לפי ראות עיניו. הוא השופט והוא הפוסק. כשתלונה מוגשת לפניו, הוא פוסק מיד בו במקום. אישה אחת היה לה בעל, ובעל זה הוריש סכום כסף. הילד, בנוֹ, יצא מושחת, משַׂחק בקלפים. כילה את הכסף. כלום מִשׂחקי קלפים מותירים כסף?! אפילו את השטיחים, את החפצים, את הכול מכר. לאן [הלך הכסף]? למשׂחקי הקלפים. אשתו, [כלומר] אמו של הילד, החליטה לא לתת לו עוד [כסף]; אין לה. [ואז] היכה אותה, שבר [לה] שן, שתי שיניים. פקעה סבלנותה, הלכה והתלוננה בפני חַג'י אחמד אַעַ'א --- (דוד צמח: התלוננה על בנה?) על בנה. זו עברה והלכה אליו, סיפרה לו לחַג'י אחמד אַעַ'א [על בנה]. נתן לה איש אחד כמו ג'נדרם, כלומר שוטר, שיֵלך [אִתה] להביא אותו. כאשר הלכה בדרך, התחרטה: בנה עומד להימסר בידי חַג'י אחמד אַעַ'א! איך ייתכן! מה אעשה?! [ואז] היא אמרה [לעצמה], היא [עכשיו] עומדת ללכת, ואת מי שתראה תאמר עליו: זה בנה. עברה וראתה איש אחד מחונך, בן-תרבות, בעל הופעה נאה, לא מסוג האנשים שמַכִּים וכד', מיושב מאוד. אמרה לו [לשוטר]: "זה בני". לקחו אותו והביאוהו אל חַג'י אחמד אַעַ'א. אמר לו: איך זה אתה מכה את אמך ומשבר לה את שיניה? אמר לו: חג'י, אני אין לי אֵם. זה שלושים שנה מאז נפטרה. מנַיין לי אֵם? אמר לו [חג'י אחמד]: "אהה... אתה מתכחש לאמך?" הֵרים ידו וסטר לו. נפל והתגלגל. אמר לו: "הירגע, אמוֹר: זו אמי". אמר לו: "טוב, בסדר: אמי". אמר לו: "אני גוזר עליך: תלך לבית, מכאן לביתכם, תלך כמו חמור, ואמך תרכב על גבך, וכל האנשים יִצפו בך. שלח עמו שני שוטרים. [האיש] התכופף כך, [והאישה] רכבה על גבו, הופ! [והתחילו ללכת]. כשהאנשים רואים מחזה כזה, מי זה לא ירדוף אחריו לחזות בו? העיר כולה נהפכה למחזה-בידור, שאין לתארו. והנה קרה, שאחיו פגש אותו: ראה מהומה שאינו יודע מהי. בא והושיט ראשו, פילס לו דרך ביניהם, הביט, והנה רואה הוא את אחיו, ואישה רוכבת על גבו, והוא הולך על ידיו ועל רגליו, כך, כמו חמור. אמר לו: מה זה? אחמד, מה אלה? אמר לו: זו אמי. אמר לו: מה?! אמי – זה שלושים שנה מאז נפטרה!  אמר לו: לא אותי [תנסה] לשכנע, לך ושכנע את האַעַ'א. השוטרים הרחיקו אותו. אמרו לו: "אתה מונע אותו [מִלמַלֵא את גזר הדין]? היא אִמו! הוא הִכה אותה!" כל [הצעקות] שהוא צועק במהומה זו, מי יכול לשמוע אותן? וכך המשיך... ורק עד שהביא אותה לביתה, עזב אותה. הוא מעוניין להיפטר, שמא ישובו ויובילוהו. "אכל אותה" ועבר [כלומר, שתק ולא עשה מזה עניין].

תמליל: 

הַאיִי בִּיַّאם חַגִّ'י אַחְמַדּ אַעַ'א --- הַאדַ'א בְּזַמַאן תִּّרְכּ --- כַּאן יִחְכִּם --- וִבְּכֵּיפוּ --- הִוִّי לְחַאכִּם, הִוִّי יְקִץّ. תִּגִ'י דַּّעְוַה יְקִצַّה סַעְתּ סַّאעַה. פַדּّ וַחְדִּי עִנְדַּה עִ'גַّ'אל כַּאן, וְהַאדַ'א לְעִ'גַّ'אל חַ'לַّף פְלוּס. לְוַלַדּ, אִבְּנוּ, טַלַע עַאע', קַיִّלְעַבּ קְמַאע'. חִ'לַّצַה לִפְלוּס. לִקְמַאע' יְחַ'לִّי פְלוּס? חִתִּّי לִזְוִילִי, לִעְ'רַטַ'אתּ, כִּَלִّתַּה בַּאעַה. וֵין? לִלִקְמַאע'. קַאמִתּ מְעַ'אתּוּ, אִמّוּ לִלְוַ...Read more

מעשיה על היהודי שלחש לחמור

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בעל בהמות משׂא מוביל ברזל מן הכפר אל החנות [של הלקוות] שלו  ב[שוּק] שוֹרגָ'ה (זה בבגדאד). המוביל הזה העמיס כדים, כוסות-חרס, ודברים אחרים, על החמור להובילם לבעל-החנות. יהודי אחד עבר שם וראה אותו נוהג את החמור ואומר לו: "בן-יהודי! יהודי בן-יהודי!" לחמור. היהודי הזה שעבר שם היה בדחן ובן-חיל. הכאיבה לו מילה זו [של המוביל שהיה אומר]: "בן-יהודי!" ומכה את החמור. זה [היהודי] בא והתקרב אליו, ולחש לחמור. הוציא סיכה, נָקַב את אוזנו של החמור. חמור, שנוקבים את אוזנו ויוצא דם ממנה... [מה הוא עושה?] בעט בו. במי? בבעליו. אמר לו: "אנא, מה אמרת לו? אתה אך לחשת לו, והוא בעט בי. הלוא תאמר לי מה אמרת לו?" נאספו המוסלמים [מסביב ואמרו]: מה, החמור הזה מבין? מה אמרת לו? איך...? מה אמרת לו? [בעל החמור סיפר להם:] "הוא לָחש לו. אני אומר לכם בהן צדקי, ב[חיי] הנביא, הוא אך לחש לו [לחמור], [והחמור] בעט בי. אינני יודע מה אמר לו [לחמור]. הלוא תאמר לי, מה אמרת לו?" לבסוף הלכו ולקחו אותו המוסלמים האלה. הם אפילו התביישו לומר לו: "'מה לחשת לו?" מה הם, משוגעים? חמור מהו, לוחשים לו? שומע הוא? מבין הוא? הביאו אותו למשטרה, את היהודי ואת החמור ו... הכדים נשברו, והחמור רץ. חזרו והביאו אותו. הכדים [נעשו חתיכות], כל חתיכה הייתה בגודל כזה, קטנות קטנות. הוא רוצה את דמי הכדים מן היהודי. מדוע לחש לחמור ושיברם? השוטרים מסתכלים עליו. הוא בא אל הסַמל התורן ואמר לו: "אדוני, היהודי הזה לחש לחמור. אינני יודע מה אמר לו. הוא אך לחש לחמור, [החמור] בעט בי. לי נגרם נזק, והחמור רץ ונשברו הכדים כולם. אלה לא שלי הם. אני רוצה את דמיהם. מדוע לחש לחמור?" אמר לו [הסמל התורן]: "מה אתה מדַבר?! חמור לוחשים לו? מהו? הוא מדבר? לא. הוא שומע? לא. חמור מהו?" קרא לו ליהודי ואמר לו: "על מה האיש הזה מדבר? אולַי תסביר לי?"  אמר לו: "אני הולך [ברחוב]; וכשאני הולך, אני שומע שהוא אומר לו: יהודי בן-יהודי! והיה זה יום שישי בערב. אני, כששמעתי שיהודי הוא החמור הזה... [והיום] שבת. נכנסה השבת. איך יוכל לעבוד? באתי ולחשתי לו, אמרתי לו: הלילה שבת, איך תוכל לעבוד? זה אך שמע שהלילה שבת, והוא יהודי, קם ובעט בו: למה יעבידנו ביום השבת? למה יעבידנו ביום השבת?" הלוא יהודי הוא זה! אמר [הסַמל התורן]: "צאוּ, צאוּ!" מה יפסוק? אמר לו [לבעל החמור]: "אין לך זכות לקחת ממנו. אילוּ החמור יכול היה לשמוע ולדבר, הייתי שופט את היהודי, אבל אין דבר כזה". הוציאָם.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ מְכִּיעִ'י, יְוַדִּّי חְדִּידּ מְנִלְ-כּוּעַ'ה אִלַא (i) דִּّכַּّאן מַאלוּ בִּשّוֹרְגַ'ה (הַאיִי בִּّעְ'דַּאדּ). הַאדַ'א לִמְכִּיעִ'י שַיִّל תְּנַאגִּי, שִעְ'בַּאתּ, וְאַשְכַּאל, עַלַא זְّמַאל קַיְוִדִּّלְיַََא לַבּוּ (<לְ-אַבּוּ) דִּّכַּאן. מַשַא וֵיחִדּ יְהוּדִּי קַיְשוּפוּ קַיְסוּקוּ לִזְّמַאל, יְקִלّוּ: אִבְּנִ-לִיהוּדִּי! יְהוּדִּי אֵבְּנִ-לִיהוּדִּי! לִזְّמַאל. הַאדַ'א קַיִّמְשִי וֵיחִדּ יְהוּדִּי, שַקַנְדַּחִי וְסַבִּע. וִגְ'עִתּוּ הַאיִי לְכ...Read more

מעשיה על השיח' ובן המלך

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה שֵיך אחד נכבד. בשנה ההיא לא ירדו גשמים, והשיך הזה - כל מה שזָרַע, כולו נהרס. וכל כספו אבד. ומצד שני אשתו, [ש]הוא אוהב אותה הרבה מאוד וילדה לו שנים-עשר בנים ובת והוא אוהב אותה מאוד, חלתה. מכר את הדברים שיֵש לו, כלים, [עד ש]לא נשאר לו שום דבר. נאלץ לקחת את הרובה וללכת למכור אותו בעיר ולקנות לה תרופה ואוכל טוב ומזין. מכר אותו. אזל הכסף. חזר והלך פעם שנייה, ישב על הגשר ובכה. עברו המלך והשׂר בתחפושׂת. לא. סליחה. הלך לשבת על הגשר והחל לצחוק. הוא צחק [עד שהגיע למצב ש]לא שלט בהרגשותיו. בשעה שהיה בלא שליטה על הרגשותיו, עברו המלך והשׂר בתחפושת. ראו אותו מבקש נדבות וצוחק. אמרו: הקבצן – הלוא [כרגיל] בוכה, מבקש, מתחנן; והנה זה צוחק הוא. אמר המלך לשׂר: הבה וניתן לו סכום גדול, ונראה מה יעשׂה. נטלו סכום של כעשׂר לירות. נטלו אותן ונתנו לו אותן. הם אך נתנו לו אותן, הֵחֵל לבכות. זה אינו מתיישב עם זה. [כשהוא] מבקש נדבות – צוחק; נתנו לו – בוכה. אמרו לו: "אמוֹר, מה פשר דבר זה ונבין אותו. סַפר, אל תירא". אמר להם, הוא אינו קבצן. הוא שֵיך של בדווים והוא אדם נכבד ובעל-שם. כספו כולו אבד, ואשתו חולה. בא לכאן ומכר את הרובה, ואזל [כספו] ועכשיו אין לו [מאומה]. וכאשר נתתם לי עתה את עשׂר הלירות, חשתי שעורק פָקַע במצחי. והבכי שבכיתי הוא מחמת זאת. מדוע? עורק זה שפָקַע במצח, הוא סימן שטיפּת הבושה נפלה, והריני בוכה עליה. הדבר נגע ללִבו של המלך. אמר לו: "קום ובוא אתנו". קנו לו את הרובה ההוא שמכר, ונתנו לו סכום גדול, שהרי איש זה לא קבצן, הוא מלך המִדבר. נֹאמר, נתנו לו, למשל, כמאתיים לירות, [במטבעות] זהב, באותם הימים. כשהמלך הגיע לביתו, זה [השיך] הלך לקנות בשוק והביא אוכל וכל מה שנחוץ. עכשיו כבר יש לו כסף, השיך. כשהמלך הלך לביתו, ראה [שהכול] מקוננים. "חלילה, מה קרה?" אמרו לו: בנו יחידו הלך לשׂחוֹת בים, נשׂא אותו גל ומת. איננו. והיה אבל כבד  בבית המלך. [הוא היה] בן-יחיד, והמלוכה עלולה להילקח ממנו. אמר לו לשׂר: מִצווה זו שעשׂינו – זה שכרה? אסון כזה?! אין לו זולתו. בן-יחיד. היכן עכשו עיקר ההתרחשות? אצל השיך. הלך לשוק וקנה להם אוכל וכל מה שנחוץ, ויצא לצוד במדבר. מן הבוקר עד הערב רצה לצוד [משהו, ואין]. אפילו עוף רצה לצוד, גם-כן אין. אפילו זֵכר של ציד לא... לן במדבר. אמר, בגירושין [שבועה שיגרש את אשתו], שלא ישוּב אלא אם כן יצוּד. ביום השני – אותו דבר, גם-כן לא צד [מאומה], מן הבוקר עד הערב. והרובה אצלו והכדורים, אלה שהמלך קנה לו אותם. אחר-כך, ביום השלישי בבוקר, ראה אדם ערום, ואריה בעקבותיו מסתער [עליו], והאדם צועק. [קודם לכן] יצא מן הים (זה היה בן המלך). יצא מן הים ואמר ללכת למדבר, כדי לחפשׂ מקום להגיע אליו. האריה ראה אותו, הסתער עליו, רצה לטרוף אותו. זה [השיך] הכין את הרובה; ואך התקרב האריה, ירה בו. שתיים שלוש יריות – והרגו. אמר לו: "אנא, כַסה אותי". לא זה יודע שזה בן-המלך, ולא בן-המלך יודע את מה שקרה, שאביו עשׂה לו [לשיך] טובה. (בבית המלך יושבים [עכשיו] באבל). הסיר [השיך] את הגלימה ונְתנה לו. כיסהו בה. [בן המלך] הגיע לעיר. הוא אך נכנס לבית, והמִספד הפך לשֹשֹון ולשמחה, שלא היו כמותם. השיך, מה הוא רוצה? את הגלימה. השומר (הלוא זה בית-מלך, כלום כל מי שבא יכול להיכנס?! הֶפקר?!) אסַר עליו, לא הרשה לו להיכנס. אמר לו [השיך]: "בחייך, הגלימה, אני רוצה את הגלימה, את הגלימה שלי". "הֵי, אתה! מה כל זה? איזו גלימה?! על מה אתה מדבר?! הסתלק מיד!" אין מניחים לו [להיכנס]. וזה [השיך] מתבייש ללכת בלא גלימה. [באשר ל]בן-המלך, רחצו אותו, החליפו לו בגדיו והביאו אותו אל המלך בביתו. כינס [המלך] מועצה, כל השׂרים שיֵש, כולם הביאם. הוא רוצה לדעת, כיצד קרה דבר זה: יומיים, ורק ביום השלישי יצא מן המים, וכו'. [הבן] סיפר לו את הסיפור והגיע [בסיפור] עד ל[פגישה עם] בדווי, הבדווי ירה באריה... (המועצה כולה שומעת). זרק אותו גל ליד... במקום [מסוים]. יצא מן הים. הוא הלך במדבר – ואריה רדף אחריו. הרג אותו. הבדווי הזה הרג אותו, ונתן לי את הגלימה שלו. כיסה אותי בה. "מַהרו והביאו את הבדווי הזה!" "היכן הוא?" יצאו וראו שהוא רב עם השומר. "נוּ, מהר, המלך רוצה אותו". זה [השיך] בא לפני המלך, והנה הוא רואה שזה אותו המלך והשׂר; והם רואים שהוא אותו האיש בכבודו ובעצמו, שעזרו לו ונתנו לו וקנו לו את הרובה... ברובה, שקנה לו, הרג את האריה. הטובה שעשׂה היא שהצילה את בנו מן המוות. אמרו: אנו מה נגמול לו לזה, לבדווי? (השיך ישב [שם כשדיברו]) מה נגמול לו? אחד אמר: נעשׂה אותו שׂר. ואחד אמר: נבנה לו ארמון ליד בית המלך. ואחד אמר להם: ניתֵן לו אלפי לירות. [שום הצעה מהצעות אלה] אינה מתקבלת על דעתו של המלך. כל אלה, אמר, לא ייתכנו. לִבו רותח: בנוֹ יוצא-חלציו! בכסף [גומלים] זאת?! אין ערך [שישווה] לו. מה שירצה לגמול לו, לא יספיק, שהרי גם המלוכה הייתה אובדת, לוּ מת בנו. אחר כך אמר: אני עצמי אפסוק בעניין זה. אמר לו [לשיך]: כמה בנים ובנות יש לך? אמר לו: יש לי שנים-עשר בנים ובת. אמר לו: בִתך – בני יִשׂא אותה, רק אז אדע שפרעתי חובי. ונבנה לך ארמון ליד ארמונו של המלך. וניתן לך דרגה גבוהה. באותה שעה הביאו אותה לבית, אירסו אותה, וחיתנו אותו בבן-המלך, ונכלל בין משפחת המלוּכה. אין אפוא דבר, שהולך לאיבוד אצל אלוהים. עשׂה חסד עמו וקנה לו את הרובה ונתן לו כסף, עזר לו. זה, בנו של המלך, עמד על סף-המוות, וזה הצילו. לבסוף נעשׂה חתנו של השיך.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ שֵיח' כְּבִּיע'. וְהַאדַ'א שֵّיח', הַדִ'יכּ סַّנַה (אִ)זַّעְ'ע מַאלוּ כִּَלִّתּוּ, מַא גַ'א מַטַע', כִּَלִّתּוּ מַאתּ, וִפְלוּסוּ כִּَלִّתַּה עַ'אחִתּ. וְמִן צַפְחִתּ לִّחִّ'י מְעַ'אתּוּ, יְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע' וְגַ'בִּתְּלוּ תְ'נַאעִש וַלַדּ וִבְּנֵיתִּי וִיְחִבַּّה כִּלִّש כְּתִ'יע', תְּמַארְטִ'תּ. בַּאע לְאַשְיַَא אִלַّדִ'י עִנְדּוּ, אַדַּוַאתּ, מַא פַטַ'ל עִנְדּוּ שֵין לִתַּّאלִי. נְגַ'בַּר יַחִ'דַ'ה לִתְּّפֻגַּה וִיע'וּח יְבִּיעַה בִּלִוְלַאי...Read more

סיפור עם על האיש וכתונת הלילה שלו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

איש אחד, [כאשר] הֵאיר הבוקר... (יש לו הֶרגֵל [לתלות את כתונת הלילה]. הלוא בלילה לובשים כתונת-לילה, הרי לא בחליפה הוא ישן). האיר הבוקר, תלה אותה [את הכתונת] על ה"בּרַאדָה", בגג, בקומה השנייה. לקח סל-נצרים [של דקל], כדי לערוך קניות. והנה מה הוא רואה? הכתונת עפה ונפלה בחצר, על הרצפה. הוא הלך לשוק וקנה תרנגולות ובשר ועָרָק, בוטנים, שקדים, מינים ממינים שונים. הוא רוצה לעשות מסיבה לרגל צאתו בשלום. הלך והזמין את הקרובים, כל הקרובים שיש לו, והזמין את כל החברים שיש [לו]. כל אלה מוזמנים שיבואו אליו הלילה. אמרו לו: מה..., נולד לו בן, שהוא רוצה לחגוג כך? יש לו בן, שעומד להינשׂא? לא. אם-כן מה יש? אמר: "לא אומר עד שנשב וננוח בלילה, ונספר מעשׂיות, ואז אומר לכם מה אירע לי". אינם יודעים [מה קרה]. אִמו שואלת את אשתו: לא סיפר [לך] דבר בלילה? אמרה לה: לא. זו, אמו, אוהבת אותו בכל נפשה: "אלוהַי, הצילנו!" אינם יודעים [מה קרה]. אשתו מוכנה להיות כפרתו: "אלוהַי, אתה, אתה תצילנו!" פעם זו בוכה ופעם זו. אין יודעים מה אירע לו, שהזמין את כל האנשים האלה. כל דבר הביא. עשׂה יותר מאשר לחתונה. באו [האורחים] בלילה, ישבו ושתו. אמרו לו: סַפר לנו. אמר: אסַפר לכם מה אירע לי. אמר להם: אני פשטתי את כתונת-הלילה שלי, תליתי אותה ב"בראדה". והנה מה אני רואה? היא נפלה מן ה"בראדה" לרצפה. אני – לוּ הייתי בתוך הכתונת, הייתי נעשׂה חתיכות חתיכות. הנה נולדתי מחדש. יש לי חיים חדשים.

תמליל: 

הַאדַ'א פַדּّ וֵיחִדּ, צַבַּח צְבַּאח... (עִנְדּוּ עַאדַּה, עֵ'יע' בִּלֵّיל יְלִבְּסוֹן דִּשְדַּאשַה? ח'וֹ מַא יְנַאם בִּלְבַּדְּלַה). צַבַּח צְבַּאח. עִלַّקַה עַל בִּרַّאדַּה בִּצַّטְח, תִ'ינִי טַפְּקַה. אַחַ'ד' זְנַבִּיל קַיִّתְּסַוַّק. מַא שַאף אִלַّא דִּّשְדַּאשַה טַאעִ'תּ וְוַקְעִתּ בִּלְחוֹש, בִּלְאִעְ'טִ'יִّי. הַאדַ'א פַאתּ תְּסַוַّק גִ'יג' וְלַחִם וְעַעַ'ק, פִסְתַּק, לוֹז, אַשְכַּאל וְאַגְ'נַאס. יְעִ'ידּ יְסַוִّי עְזִימִי עַלַא חַקّ סַّלַאמַה. פַאתּ עַזַם לְאַהִל,...Read more

מעשיה על איש עשיר שנהג להגזים

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד, מוסלמי, אלוהים הִשפיע עליו רוב טובה, נכסים ו..., ואולם-אורחים התקין, [שאֵליו] באים רֵעיו בלילה. מה טֶבע יש לו? מַגזים. בנוֹ נבוֹן, אינו יכול לסבול זאת. אמר לו: אבי, הגזמה זו על-שום-מה... אתה מגזים? אמר לו: אני רגיל. מה אעשה? אינני יכול. הַסבר לי מה אעשׂה. אמר לו: אתה תגזים – אני אשתעל, ו[אז] תדע [שהגזמת], ותקן עצמך. טוב. בא וישב באולם-האורחים, התחיל לספר ולומר: "בניתי מסגד, בית-אלוהים, ואני עושה צריח, אלפיים מטר גובהו". אלפיים מטר – כמה [גבוהים הם] מעל לעננים! השתעל הבן. בידו [של האב] מחרוזת. אמר: "זה באורך המחרוזת". גם [עכשיו] השתעל הבן. אמר לו [אביו]: בן פלונית [=בן זונה]! (על בנוֹ) אני אומר אלפיים מטר, אתה משתעל לפני הקהל; אני אומר באורך המחרוזת, אתה משתעל; הלוא תגיד לי מה עלַי לומר?

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר, מִסְלִם, אַלַّה טֵעִינוּ, מְלַאכּ ו... וִמְסַוִّי דִּוַאן (i) יְג'וֹן רַבְּעוּ בִּלֵّיל. אַَש-בִּנוּ (i) טַבְּע? יְבַּאלִע'. אִבְּנוּ עַאקִל, מַא קַיִّתְּחִמַّלַה. גַּלַّה: אַבּוּיַא, הַל לִמְבַּאלְעַ'ה לֻוֵש... דַּתְּבַּאלִע'? גַּלַّה: מִתְּעַלִّם. שַסַוִّי? מַאגְּדַּר. פַהִّמְנִי שַסַוִّי. גַּלַّה: אִנְתַּה רַח תְּבַּאלִע', אַאנִי אַגֻּחّ, וִנְתַּה סַיְסִיר עִנְדַּכּ מַעְלוּם וְעַדִּّל נַפְסַכּ. זֵין. גַ'א קַעַדּ בִּדִּّוַאן (דִּ=i) קַיִّחְכִּי ק...Read more

סיפור עם על סוחר שהתיידד עם מלאך המוות

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

סוחר אחד התיידד עם מלאך-המוות. כל פעם, מדי פעם בפעם, היה בא מלאך-המוות אליו ומספרים סיפורי מעשׂיות ומשׂוחחים. נעשׂו ידידי נפש. הסוחר הזה שאל אותו, אמר לו: מתַי אמוּת? אמר לו: זאת אין אני רשאי לומר. אמר לו: אמור לי לפחות באיזו שנה. אמר לו: בסדר, באיזו שנה יכול אני לומר. אמר לו: בשנה פלונית. חלפו שנים. נותרה לו תקופה קצרה עד לבואה של השנה ההיא, שקבע לו אותה. מכר את הרכוש, אסף את הכסף והעביר אותו לסין. סין [יש בה] שבע מאות  מיליון [תושבים]. אמר, איפה יוכל למצוא אותו?! ופתח חנות של מלבין [כלי נחושת]. הוא אינו נזקק [לכסף], מיליונים יש לו. אמר, כדי שלא יכיר אותו. הוא גם נעשׂה מלבין, ו[גם] כל סיר שמביאים לו היה מפייח פניו בסיר. נעשׂו פניו שחורות לגמרי. הגיע המועד של אותה שנה, בא [מלאך-המוות]. אמר לו [הסוחר]: הא?! אמר לו: למה, למה הולך הוא בפנים שחורות? הלוא מוטב היה אילוּ הלך [לשמַיִם] בפנים לבנות והיו מקדמים את פניו [בכבוד]! אבל כך?! צָבַע את פניו והשחירן ויֵלֵך [לשמַיִם] בפנים שחורות?! נטל [מלאך המוות] את נפשו, והוא [הסוחר] בפנים שחורות.

תמליל: 

פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר תְּצַאדַּק וַיַّא עִזְעַ'יִיל. כִּלّ וַקְתּ, בֵּין וַקְתּ לִוַקְתּ, יִגִ'י עִזְעַ'יִיל לֵינוּ, וִיסֹלְפוֹן וְיִחְכּוֹן. סַאע'וּ מְחִבִּّין. הַאדַ'א תַּّאגִ'ר סְאַלוּ, קַלّוּ: אֵימְתַּא אַמוּתּ? קַלّוּ: הַאיִי מַא מְרַחַّ'ץ אַקוּלַה. קַלّוּ: קִלִّי בַּארִי בֵּיִّי סַנַה. קַלّוּ: מַא יְחַ'אלִף, בֵּיִّי סַנַה אַקְדַּע' אַקוּל. קַלّוּ: בִּפְלַאן סַנַה. מַשִתּ אִיַّאם. בִּעַّדְּלוּ מֻדַּّה קְלִילִי תִּגִ'י הַדִ'יכּ סַّנַה לִוְעַדְּלוּ בִּיַה (<בִיהַ)....Read more

מעשיה על הזקן שהוריש את כל רכושו בחייו

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד סוחר יהודי [ש]הזדקן. אמר, את הכסף הזה [שלו] יחלק לילדיו מעכשיו. חילק כל מה שיש לו, מרכוש עד כסף ועד סחורה. את הכול חילק. אלה, לאחר מכן, הילדים, לא שׂמו לב אליו אחרי שלקחו את הכסף. הורידו אותו ליד שער הבית, הושיבו אותו, פרסו לו מחצלת וישב, ומחייתו דלה. מה  הוא יכול לעשׂות? הכסף כבר ניתן. אחר-כך עבר חברו, סוחר, ראה אותו שמצבו רע מאוד, מישיבתו ועד מחייתו, דל מאוד. אמר לו: מדוע [אתה] במצב זה? אמר לו: כבר נעשׂה. חילקתי [לילדַי] את הכסף, לקחו אותו וזרקוּני. אמר לו: "אני אמצא לזה פתרון. אמוֹר להם, יש לי סחורה, שלך, (מונחת) מופקדת אצלי, סחורות. [אמור להם:] אחרי מותי לכוּ קחוּ אותה. אבל עכשיו התקשרו אִתו ותוודאו זאת. ארגזים מסומנים בשמי, שלי". הסוחר לימד את זה שהתרושש, שכך וכך יאמר. אלה [הילדים] באו אליו [לאביהם] לבית. אמר להם: יש לי סחורות. אני חושש שאמוּת ולא תדעו עליהן. אצל סוחר פלוני הן מונחות. אחרי מותי תלכו ותִקחו אותן. אלה אמרו [בינם לבין עצמם]: כל כך עשיר הוא אבינו? אז מדוע יושב הוא בצורה כזאת? קמו והעלו אותו למעלה, לחדר. משרתת העמידו לרשותו, טיפול יפה [ניתן לו], וכל מה שהוא רוצה. חיים נפלאים החל לחיות. אחר-כך עברו ימים, [האב] נפטר. הלכו [הילדים] אליו, אל הסוחר, אחרֵי... ישבו עליו שבעה, לפי כל הכללים, וכבוד עשׂו לו בכול. כבוד עשׂו לו הן בחייו והן במותו, הכול. הלוא ירושה עוד יש להם [לקבל]. הלכו אל הסוחר ואמרו לו: "את הסחורה תן לנו (היה זה כבר אחרי השבעה), באנו לקבל אותה". אמר להם: "כן. יש לו עשׂרים ארגזים (ארגזים היו), והסימון שלו [עליהם]  ותקחו לכם אותם. פִתחו אותם, רְאו אותם וקְחו לכם אותם". אלה פתחו [ארגז] אחד, ראו שהוא מלא עפר ואבנים, ומוט נעוץ באמצעיתו של הארגז, בתוכו. ועל המוט  מודבק פתק. ובפתק כתוב לאמוֹר: מוט זה [יינָעץ]  באשתו של המחַלק בחייו רכושו. פתחו את השני – אותו דבר. וכך... פתחו שלושה ארבעה ארגזים, ראו שבכולם עפר ואבנים, ומוט נעוץ בהם, ועל כל אחד יש פתק, וכך הוא אומר: מוט זה [יינָעץ] באשתו של המחַלק בחייו רכושו. אלה קמו וברחו והלכו להם. נהיו עפר ואפר בעיני התושבים, בעיני [כל] האנשים, [כי שמעו] כיצד בגדו כך באביהם, וכו'. וסוחר זה, חברו, אשר הצילוֹ, גרם להם שיוציאו עליו כספים, ויחיה יפה, עד לסוף.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ תַּאגִ'ר יְהוּדִּי, כַּבַּע' בִּסִّןّ. קַאל הַלִّפְלוּס יְקִסִّמַה לִוְלַאדּוּ מְנִَסַّעַה. קִסַّמַה אַש יִמְלִכּ, מִן מִלְכּ אִלַא (i) פְלוּס אִלַא (i) מַאל, כִּَלִّתַּה קִסַّמַה. הַד'וֹלִי מִן בַּעְדֵּין, לוּלַאדּ, מַא דַּע'וֹלוּ בַּאל, עִקִבּ מַא-אַחְ'דֻ'וַה לִפְלוּס. נִזְّלוֹנוּ צוֹבּ בַּאבּ לְחוֹש, קִעְّדּוֹנוּ פִעְ'שוֹלוּ חְצִיע' וְקַעַדּ, וְעִשִתּוּ (עִ=i) דַ'לִילִי. הַאדַ'א אַَשִסַוִّי? לִפְלוּס נְטַעִתּ. מִן בַּעְדֵּין מַשַא צַדִּיקוּ, תַּאגִ'...Read more

מעשיה על הסוחר היהודי והקונה המוסלמי

מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)

מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן

מוקדש לזכרו

שם הדובר/ת: 
יוסף רג'ואן
משתתפים בשיחה: 
דוד צמח
מגדר: 
גבר
עיסוק: 
חייט וסוחר בדים
גיל בעת התיעוד: 
75
שנת עלייה לארץ: 
1951
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
פרופ' יעקב מנצור ופרופ' דוד צמח
מועד התיעוד: 
1975
תִרגום: 
פרופ' יעקב מנצור

תרגום: 

היה איש אחד בבגדאד באותם ימי הגאוּת של חיי המסחר (אתה לא היית [אז] בבגדאד), סוחר-בדים ומוכר סחורות. התיידד עם מוסלמי אחד, שהיה בא לקנות ממנו, והסוחר מביא לו את הסחורה ביום שישי. הוא שב וקנה ממנו, למשל, בעשׂרים לירות. חזר פעם שנייה... (היה מביא לו את הסחורה בלי לבקש קבלה) [וקנה] בחמישים לירות. וכך... הגיע אִתו עד למאה לירות. בָטח בו. [כאשר] הגיע [החוב] למאה לירות, [ו]הטעין את הסחורה, הכחיש המוסלמי [את החוב]. אמר לו: "נתתי לך". "נתתי לך! לא נתתי לך!" והדבר הגיע ל[ויכוח סוער של] דברי הבל.  הלך היהודי ותבע אותו לדין. באו וניגשו לבית-המשפט, המוסלמי והיהודי. השופט אמר לו למוסלמי: "[האם אתה מודה כי] אתה חייב מאה לירות ליהודי?" אמר לו: "הלוא נתתי לו אותן!". אמר לו: "תישבע?". אמר לו: "[נשבע אני] בשבע הדיברות  שנתתי לו אותן". [השופט] פנה ליהודי ואמר לו: "הוא אומר, שנתן לך אותן". אמר לו: "בבקשה ממך, הוי כבוד השופט! אם מדיברות אלוהים גנב אדם זה שלוש, מה אתה מצפה ממנו? (דוד צמח: את העשׂר עשה שבע). את העשׂר... האם יש אחד, שאיננו יודע שהן עשׂר דיברות?' את העשׂר עשׂה שבע. צחק השופט, התפקע מצחוק. בסופו של דבר הצליחה התביעה. זכה בה לבסוף היהודי לאחר מכן. הלוא היו תהפוכות בדיבור, וזכה בה היהודי. זו [היתה] מעשייה.

תמליל: 

כַּאן פַדּّ וֵיחִדּ (אִ)בִּّעְ'דַּאדּ (<בְּ-בִּעְ'דַּאדּ) בַּאיִי אִיַّאם לְהוֹסַה מַל בֵּיע וְשִעִ'י (אִנְתַּה מַא כִּנְתּ בִּّעְ'דַּאדּ), וֵיחִדּ בִּנְדַּרְצִ'י וְקַיְבִּיע אַמְוַאל. תְּצַאדַּק וַיַّא וֵיחִדּ מִסְלִם, יִגִ'י יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) יוֹמִ-גִّ'מְעַה. יְעִ'דּّ יִשְתַּעִ'י מִן עִנְדּוּ מַَתַ'לַן בְּעִשְעִ'ין פַּאוִן. עַ'דּّ תִ'ינִי נוֹבַּה... (וִיגִ'בִּלְיַَא (גִ'=i) בַּלַא וַקַّה) בְּחִ'מְסִין פַּאוִן. דִּי וַצַّל וִיַّאנוּ מִית...Read more