שבת, שבת הייתה שבת, אימא, שקט ונחת רוח שומעת את בית הכנסת, בית הכנסת שהיה אצלנו היו שומעים אותם מתפללים, היינו הולכים לראות את המשפחה. הייתה המשפחה כולה הייתה גרה במקום אחד, כאן (בישראל) עכשיו אחד גר כאן אחד גר שם, אבל אצלנו במרוקו יש את הבית של המשפחה, הילדים שלה והאחים שלה והקרובים שלה, כולם,  היו גרים אחד ליד השני. היינו הולכים לשאול לשלומם, הם היו באים לשאול לשלומנו ורואים אותם. ומשנגמר בית הכנסת היינו הולכים להביא, מי שלא הייתה לו עבודה היה הולך לילדים שלו ומי שהייתה לו עבודה היה הולך לעבודה מביאים את החמין מהטאבון. יום שישי היינו מכינים חמין טוב גדול ולוקחים אותו לטאבון, הטאבון הוא בית מאפה שהיינו שמים בו. ביום שישי שמים שם סוגרים הכול ומבשלים את החמין, ובעל הטאבון מכיר את הסירים של כל אחד, כל משפחה הוא מכיר את שלה. כל זה עכשיו בקלעה שמכירים, אבל קזבלנקה הייתה גדולה, היו מעורבבים מוסלמים יהודים ונוצרים, אבל בקלעה ובמרכש היו אנשים אחד מכיר את האחר.  בבית הכנסת הייתה תיבה של בית הכנסת, והיה היה כמו איך קוראים לו, כמו חלון גדול קמור, כמו ששמים שם את הספר תורה, מכניסים לשם את הספר תורה ובווילון וכתוב עליו יפה, היו פותחים ומוציאים את הספר תורה כדי שיעלה הספר כדי שיקראו בו, ומרגע שמסיימים מחזירים אותו. וספסלים מסביב הכול מסביב ספסלים, יושבים, כדי שישבו אנשים, היו כולם יושבים, והיו קוראים שוב.  היה בית הכנסת הגדול היו מתפללים בו בשבת ובחגים, ובבית הכנסת הקטן היו מתפללים בחול, וזה, בית הכנסת הקטן היו קוראים תלמדה של בית רבן (לימודי ילדים) היו לומדים בבית הכנסת הזה.

אבא היה תלמיד חכם והיה קורא את הזוהר, בבית שלנו היה זוהר (קריאה בספר הזוהר) תמיד, שלוש פעמים בשבוע, היה נקרא הזוהר. ואבא שלו, הסבא שלי, גם הוא היה חסיד של רבי שמעון, שקורא את הזוהר. דוד שלי היה מה שמו רבי מרדכי, מרדכי וענונו. כיבדו אותו היו עושים לו אדיבות, מכבדים אותו, כי היה גדול בקלעה, של המקום, והייתה בידיו קופסה של קופסא כמו שמחזיקים, כי שם לא היה ביטוח לאומי, אם מת מישהו ביטוח לאומי משלם לו, מגדל את הילדים וכל זה, אין את זה שם, היה שם קופסת של הקדיש, אומרים הקופסה של הקדיש. והוא היה מחזיק את הקופסה של הקדיש, סבא שלי, והיה נותן לאלמנות וליתומים ואנשים שלא היה להם בשביל לחיות, היו עניים. והיו, הוא היה מחזיק, אותם מחזיק את האנשים של העיר, שהיינו חיים. ואחרי שמת, הסבא שלי, אבא לקח את המקום שלו וגם הוא ממשיך בצורה הזאת. אבא, מה שמו, שלום, רבי שלום וענונו ושלום יהודה, קראו לו רבי שלום יהודה וענונו, זה אבא שלי. הוא למד מאז שהיה קטן, למד בקלעה, ומרגע שגדל קצת, אבא שלו לקח אותו ללמוד במרכש בתלמוד תורה, למד בתלמוד תורה, ולמד בישיבה, וגדל, והיו לו 18 שנים התחתן, ואיך התחתן התחיל לעשות מילה (מוהל), עשה מילה מגיל 18 שהוא היה, עד שנפטר ב-84 היה לו 84 הוא נפטר. אבא היה עושה "שישה ימים" היה צם שישה ימים, לא היה אוכל. יום שבת היה מקבל את הארוחה והיה נח, היה קורא, כמובן מה שהוא היה צריך לקרוא, היה קורא, ומשהיה מסיים לקרוא היה עושה סעודה שלישית, בשבת הזאת לא היה עושה סעודה שלישית, היה שותה כדורים כדי לנקות את הבטן שלו, שלא יהיה בה דבר. והיה צם שישה ימים, יום שבת אחרי צאתה, יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי עד הערב כאשר היה פותח את הצום. לא אוכל בערב, לא מעשן, לא שותה, כלום, שום דבר לא היה שם בפה שלו. היה מתפלל האנשים של קלעה כולם, כולם היו באים אלינו, היה לנו הבית שלנו גדול, יש בו למעלה ולמטה. והיו באים האנשים כולם, קטנים, גדולים וזקנים, כולם היו באים לשמוע את התפילה שלו, ואיך שהוא היה מתפלל, ואחרי שהוא מתפלל פותח את הצום. נכנס הוא נכנס לחדר שלו לפתוח את הצום, ובזמן הזה האנשים היו שותים בסעודה, טועמים את הסעודה שלו, ואחרי כל זה היו באים עוד פעם אליו כדי שיברך אותם, והיה כמו איזה מלך, הפנים שלו אדומים, היו נותנים אור מרוב היופי שהיה עליו, והאור שיצא מפניו בהדר, היה עליו את ההדר של התורה. וככה היה חי עד שהגענו לכאן, וכאן נפטר עליו השלום. בקלעה היה לנו תלמוד תורה, היו קוראים הילדים, היו קוראים בתורה, והבנות היו לומדות תפירה או היו לומדות קליעה. וככה הילדים מרגע שגדלו הולכים למרכש עוברים עושים בחינות כדי שיתקבלו יחזרו גדולים, יחזרו תלמידי חכמים. וככה חוזרים לכפרים, מגדילים את התורה ויגדילו את הלימודים.

המקווה היה בבית שלנו המקווה. מקווה של הכפר כולו, של המלאח של היהודים, היה בבית שלנו. הבית שלנו היה הרבה, של הנשים של הנשים, הגברים היו הולכים לנהר, היו הולכים לנהר, הגברים היו הולכים לנהר. הנשים, היה אצלנו המקווה בבית. היה אצלנו המקווה בבית, והיו באות הנשים בערב, בלילה, איתן אישה גדולה, מקווה היה פתוח, לא היה מי שיסגור אותו, היה פתוח. היו נכנסים מפתח הבית, לא היינו רואים אותן. הייתה כניסה אחרת, היו נכנסות, הולכות למקווה, טובלות ומברכות, ויוצאות ולובשות את הבגדים שלהן וילכו לדרכן. אבל למען האמת, הייתה איתן אחת, הן לא היו באות לבדן, הייתה באה איתן אחת כמו שאומרים כאן בלנית, שם גם היא הייתה בלנית, מלמדת אותה, לא יושבת תמיד, לא יושבת שם תמיד. כמו עכשיו, מישהי שרוצה ללכת, אומרת לה: "אני רוצה ללכת למקווה, כדאי שתהיה מוכנה איתי", אז באה מוכנה איתה, באות עוד שתיים שלוש ביחד טובלות והולכות להן לדרכן. היו עושות עוגיות עושות ריבות ריבות, היו עושות כל מיני דברים מתוקים, מתוק, ויש בזה סגולה כדי שיהיה מתוק ובאה, ומביאים את הכלה, ומקלחים אותה, כל אחת, כל אישה הולכת לרחוץ אותה, כל אישה רוחצת אותה ומסרקת אותה, כדי שכולן יגעו בה, זה מצווה מהכלה לעשות לה. כל אישה שיש בה סגולה שיקרבו אותה וירחצו לה, מצווה טובה. היו מקלחים אותה ומוציאים אותה רוקדים ושרים, שרים לה שירים, ורוקדים לה, ולוקחים אותה לבית שלה בשקט, ישנה בין אבא שלה לבין אימא. עד הזמן למוחרת, היא הולכת לנוח בבית של בעלה. עושים, היו עושים שבעה ימים, היו עושים את השמחה, לא לילה אחד כמו כאן וזהו, היו שמחות, שבעה ימים מלאים, איך שמתחילים עד שמסתיימים שבעה ימים. והם, כל ערב עושים שמחה. והיו עושות לנו הילדות הקטנות והנערות, היו עושות לנו "סבוקה" נקראת נדנדה, כמו שיש נדנדות בזה נדנדה "סבוקה", היינו יושבים בה עם הכלה, פעם הכלה, פעם חברה שלה, פעם אחותה, פעם, באים ושרים, ושרים, הגדולים היו שרים לנו.

כאשר הייתי בת שתים עשרה שנים, נבנה בית הספר שיש לנו בקלעה. בנו אותו, והיו יהודים, והם שהיו מלמדים אותנו בו, אז למדתי. השנה הראשונה, השנייה, החליפו לי, החליפו לי כיתה. במקום שאני אהיה בכיתה נגיד גימ”ל אז הייתי בכיתה דל”ת, וכך התחלתי ללמוד ולהבין והכול. באו לבקש אותי, הבן של דודה שלי, דודה שלי אחות של אימא, אמרה להם לא אקח רק את הבת של אחותי, אני אבוא לקחת לבן שלי. אז אני לא ידעתי, לא היו אומרים לי שום דבר, היו כותבים, כתבו לאבא, לאימא. כתבו להם מכתב שאנחנו רוצים לבוא ולבקש את הבת שלכם לבן שלנו. אבא רצה את החתן, רצה את הבן שלה, רצה אותו מאוד, משום שהיה אדם הוא ראה בו שהוא ישר וטוב וחרוץ. אז אמר להם בשמחה עליי בואו תיקחו, נעשה את הביקוש. ובאתי באו מרגע שבאו לא ידעתי על מה הם באו, אני הייתי עדיין קטנה ולא ידעתי למה באו. איך שהגעתי מבית הספר, באה אמא דודה שלי שנישקה אותי, הלבישה לי צמידים של זהב, צמידים של זהב הלבישה לי, הלבישה לי טבעת ועגילים, ואני לא ידעתי למה, עד הרגע הזה שבו אמרו לי שהיא באה לבקש בשביל הבן שלה. מי אמר לי? אף אחד לא אמר לי, אני הייתי תמימה. אבא הלכתי לאימא אמרתי לה מה זה הדבר הזה לא אמרתם לי שום דבר, איך? אמרה לי בתי, אבא שלך הוא שרצה, הילד הזה הוא זה שיתאים לך וטוב לך, הוא שהחליט והוא שאמר עם זה תתחתני את. אז הסכמנו וזאת אומרת קיבלתי אותו והייתי איתו שמחה עשינו את [ מנהג?] והכול, ומשרצו לחזור הם היו גרים בקזבלנקה ואנחנו היינו גרים בקלעה. משרצו ללכת אמרו, אמרו החתן אמר לאימא שלו לא אלך עד שניקח אותה איתנו, אמרה לו איך ניקח אותה איתנו לא יאפשר לה אבא שלה, לא יאפשר ייתן לנו אותה אבא שלה בלי שום דבר, איך? היא לא נשואה לא שום דבר לא יאפשר, לפי דין תורה לא יאפשר לה, אמרה לו. אמר לה, תנסי, תבקשי ממנו ותנסי. אז ביקשתי ממנו, אמרה לו על רצונך הילד רוצה אותה כדי שתהיה קרובה לידו, נראה אותה ויתרגלו שניהם, והיא הרי תהיה איתי, אין לך מה לדאוג ממנה, אני תהיה איתי אין לך מה לדאוג. אמר לה בסדר, אם אתם רוצים כך בסדר. הביא עשרה אנשים לעד, אנשים שגרים בקלעה, אנשים שהוא מכיר מבוגרים, באו, ונתן לי קידוש נתן לי קידוש נתן לי קידוש ביד שלי.

בסדר, אני אהיה איתו, יהיה דבר, אין לי מה לדאוג אני מכוסה.  וככה הלכנו לקזבלנקה, הלכתי איתו לקזבלנקה, והייתי יושבת איתו בבית שלהם עד שגדלתי קצת, הוא הסתדר ועשה קצת כסף, ושכרנו חדר איפה שנתחתן. התכוננו לחתונה וקנינו בגדים וכל הדברים האלה, ואני איתם, הייתי איתם, נכנסנו לביתנו, באו לבית שלנו, אבא, אימא, אחים שלי, כולם באו, ועשינו חתונה בקזבלנקה, התחתנו בקזבלנקה. אחרי החתונה הם הלכו הלכו להם, ואנחנו, ואני נשארתי נשואה בקזבלנקה. ילדתי, נולדו לי, עוד לפני שהתחלתי ללדת, אחרי שנה נכנסתי להריון וילדתי, אני לא יודעת אם היה לי אחד או שניים. באנו, הלכתי לכמו טיפת חלב, כמו שקוראים פה טיפת חלב, אז הלכתי לטיפת חלב. בדקה אותי, אמרה לי "הכול אצלך בסדר", לא יכולה להגיד לך עכשיו הייתי ארבעה חודשים, לא יודעת להגיד לך אם יש לך אחד או שניים.

בבית שלנו אבא ואימא, המשפחה שלי, היה להם כמו ילד כמו בת, הילד עושים לו שמונה ימים את המילה, והבת גם היא הייתה מגיעה לשמונה ימים, מביאים רב ומביאים עשרה אנשים, עושים לה שם, נותנים לה שם אחרי שמונה ימים. בנות, אמרתי לך, בנות היו לומדות תפירה, תפירה עבודת יד או רקמה, תפירה, תפירה של מה שמו. אימא הייתה תופרת, היא הייתה מעצבת לנו שמלות ותופרת לנו בחגים, היינו לובשים בגדים הכול חדש, שמלות תפורות טובות, זהו. אצלנו בקלעה לא היה בית ספר של בנות, והיינו חסר לנו, חסר לנו כדי שנלמד. ואני הייתי מהקטנות שלי פקחית ורציתי ללמוד, רציתי ללמוד והיה חסר לי איך ללמוד, ובזמן ההוא נודע לנו ידענו שישנו בית ספר אחד נוצרים, היו לומדים שם נוצרים. באחת הם היו הולכים להם, אז היה הוועד שלנו של קלעה הלך ודיבר איתם, ונתנו לנו שנבוא שעתיים כל יום אחרי הילדים ההם של הנוצרים, נלמד אנחנו. והלכנו והיינו לומדים, והתחלתי ללמוד והבנתי והתחלנו ללמוד, התחלנו ללכת ואספתי את הבנות כולן, החברות שלי, והיינו הולכים ברגלינו למקום גדול, כאילו שתגידי מכאן ועד מודיעין, הוא המאמץ. היינו הולכים ככה ברגלינו, לא היו מכוניות, לא היו, הלכנו ברגלנו כדי שנלך ונלמד, משום שכולנו רצינו ללמוד. אז המורה, שהייתה מלמדת אותנו, היתה אנטיפטית, אתה רואה עליה את האנטיפטיות. מילה אחת שאלה אותנו אחרי שהיינו הולכים המון ימים, המון חודשים שלמדנו, מילה אחת שכחנו אותה כולנו, כמו שמחקו לנו את המוח שלנו, מה עשתה לנו? מצאה את ההזדמנות.

משום שהייתה אנטיפתית, לא אהבה יהודים, עשתה לנו "בוריקו", מה זה "בוריקו"?  עשתה לנו שנשב על הברכיים שלנו, נכרע על הברכיים שלנו ונשים את הידיים שלנו מעל הראש שלנו ונצעד, נלך לאיזה מקום, כמו תגיד חישוב של 100 מטר הלוך וחזור. וכולה וכולה האדמה לא חול, בטון שעשוי מחוספס, הברכיים שלנו כולם נפלו חתיכות, דם דם נזל, ובזמן הזה היא עזבה אותנו. ומרגע שעזבה אותנו, הלכנו הביתה עם הדם שלנו ככה ובכל זה, ובאתי אני לא לא זעקתי, למרות שעשתה לי את כל זה לא יכולתי שום דבר. לא זעקתי, הלכתי, רחצתי את הרגליים שלי, רחצתי את הברכיים שלי, וישבתי ליד המכונה ותפרתי תפירה, תפרתי חתיכות שאני אשים אותם, כל אחת עשיתי, תפרתי לי אני ותפרתי לחברות שלי כולן, שאם היא תעשה לנו עוד פעם "בוריקו" פעם אחרת, נסגור אותן על הברכיים שלנו ונצעד. ולא התעייפנו ולא התחרטנו ורצינו ללמוד תמיד, אחרי שנתיים היה ככה בנו בית ספר, בנו בית ספר של אליאנס בקלעה.