היה לנו בית היה לנו בית גדול, גדול גדול, שהיו בו שתי קומות, היה לנו למטה ולמעלה, והייתה לנו דלת הבית לא כמו אלה הדלתות, אלה הדלתות של עכשיו. הייתה דלת הבית, היו לה שתי דלתות, היו צריכים שני אנשים כדי לפתוח אותן, ושני אנשים כדי לסגור אותן, נסגרות כך, והיו הדלתות כבדות וטובות. ובבית שלנו, באמצע הבית, עשוי עץ של לימון, של לימון, תפוזים, באמצע הבית. החדר של אימא, החדר של סבתא, החדר שלנו, החדר של הילדים, החדר של הבנות, והמטבח, ומי שרוצה לעלות למעלה, עולה למעלה, הבית גדול מאוד. היו האנשים של קלעה כולם, היו באים לבית שלנו, אנחנו היינו ידועים, משום שסבא שלי בטוב ולא חסר לו, היו לו הרבה עסקים, שהיה עושה עם המוסלמים, מחוץ, מעבר לקלעה, קלעה, והאנשים שגרים מעבר לקלעה, מוסלמים שהיו חורשים, שחורשים [...] מגדלים בהמות, ועושים את כל זה, הכול, וסבא שלי היה שותף איתם, הוא היה נותן להם כסף, והם היו עושים את כל זה, והיה איתם. לא הייתה שנאה, היינו בטוב חיינו בטוב, כך היה סבא שלי שלקח קופסה של העניים.

כאשר נולדתי ורצו לתת לי שם, קראו לי תמר. ואימא, השם שלה תמר, ואימא לא היו קוראים לה תמר, היו קוראים לה תמו. וכאשר קראו לי והביאו אותי לאימא, סבתא שלי, מגרמה, אמרה: "להם איזה שם נתתם לה?". אמרו לה: "תמר". אמרה: "אוווו חס וחלילה, אימא שלה תמר, אימא שלה תמר, למה קראתם לה תמר?". החזירו אותי לאבא כדי שיברך אותי. הסבתא השנייה של אימא של אבא, אמרה להם: "אני שמעתי שם יפה בקזבלנקה ועכשיו תתנו לה את השם הזה, השם שלה פורטינה, קראו לה פורטינה". קראו לי פורטונה, ונשארתי פורטונה.

היינו הולכים, היינו לובשים, מחכים לאימא מתי תתפור לנו את השמלה שנלבש ביום כיפור. לא היינו לובשים כל יום כמו שעושים כאן, כל יום שני וחמישי מעצבים ולובשים. לא נשאר שום הדר, היה הדר היו לובשים מעצבים לנו את הבגדים שלנו, את השמלות, מחג לחג. היינו מחכים לחג בשמחה, עכשיו החג מגיע אין בו שום שמחה. אבל בזמן ההוא הייתה שמחה, היינו מחכים לחג מתי יבוא כדי שנלבש בגדים חדשים, ננעל נעליים חדשות. אז היינו מתלבשים והולכים מבית כנסת לבית כנסת, נראה ונשמע את בתי הכנסת כולם.

 איך שהיינו מגיעים, היינו הולכים לבית הכנסת. וכאשר היה מתקרב סיום התפילה של יום כיפור, עם ערב, היינו באים הביתה, לוקחים סל ושמים בו נעליים של המשפחה, של אבא, של האחים שלי, של סבא, של המשפחה כולה, ששייכים לבית, עושים אותה, ואנחנו הולכים יושבים ומחכים להם.

משמסיימים את התפילה, אנחנו פוגשים אותם ונותנים להם את הנעליים כדי שינעלו אותן, משום שהם היו הולכים יחפים. יום כיפור הגברים היו הולכים יחפים, לא היו נועלים נעליים.

אז ככה היינו עושים, כך היה יום כיפור, היה יום כיפור היינו אוכלים לפני לפני שנצום. היינו אוכלים קוסקוס עם עוף, עופות שמביא, ששוחטים, היו שוחטים, היו שוחטים כפרות. ואם היא בהיריון, היו עושים לה שלוש כפרות, אולי זה בן אולי זה בת ושלה. ואנשים שהם היו מכובדים כמו סבא, אבא שלי, היו לו שני שמות, גם הוא היה היו עושים לו שתי כפרות. היו שוחטים כדי שיאכלו, והיתר היו מחלקים לעניים, לאנשים שאין להם, של אלמנות, של יתומים שאין להם אפשרות.