אבא היה תלמיד חכם והיה קורא את הזוהר, בבית שלנו היה זוהר (קריאה בספר הזוהר) תמיד, שלוש פעמים בשבוע, היה נקרא הזוהר. ואבא שלו, הסבא שלי, גם הוא היה חסיד של רבי שמעון, שקורא את הזוהר. דוד שלי היה מה שמו רבי מרדכי, מרדכי וענונו. כיבדו אותו היו עושים לו אדיבות, מכבדים אותו, כי היה גדול בקלעה, של המקום, והייתה בידיו קופסה של קופסא כמו שמחזיקים, כי שם לא היה ביטוח לאומי, אם מת מישהו ביטוח לאומי משלם לו, מגדל את הילדים וכל זה, אין את זה שם, היה שם קופסת של הקדיש, אומרים הקופסה של הקדיש. והוא היה מחזיק את הקופסה של הקדיש, סבא שלי, והיה נותן לאלמנות וליתומים ואנשים שלא היה להם בשביל לחיות, היו עניים. והיו, הוא היה מחזיק, אותם מחזיק את האנשים של העיר, שהיינו חיים. ואחרי שמת, הסבא שלי, אבא לקח את המקום שלו וגם הוא ממשיך בצורה הזאת. אבא, מה שמו, שלום, רבי שלום וענונו ושלום יהודה, קראו לו רבי שלום יהודה וענונו, זה אבא שלי. הוא למד מאז שהיה קטן, למד בקלעה, ומרגע שגדל קצת, אבא שלו לקח אותו ללמוד במרכש בתלמוד תורה, למד בתלמוד תורה, ולמד בישיבה, וגדל, והיו לו 18 שנים התחתן, ואיך התחתן התחיל לעשות מילה (מוהל), עשה מילה מגיל 18 שהוא היה, עד שנפטר ב-84 היה לו 84 הוא נפטר. אבא היה עושה "שישה ימים" היה צם שישה ימים, לא היה אוכל. יום שבת היה מקבל את הארוחה והיה נח, היה קורא, כמובן מה שהוא היה צריך לקרוא, היה קורא, ומשהיה מסיים לקרוא היה עושה סעודה שלישית, בשבת הזאת לא היה עושה סעודה שלישית, היה שותה כדורים כדי לנקות את הבטן שלו, שלא יהיה בה דבר. והיה צם שישה ימים, יום שבת אחרי צאתה, יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי עד הערב כאשר היה פותח את הצום. לא אוכל בערב, לא מעשן, לא שותה, כלום, שום דבר לא היה שם בפה שלו. היה מתפלל האנשים של קלעה כולם, כולם היו באים אלינו, היה לנו הבית שלנו גדול, יש בו למעלה ולמטה. והיו באים האנשים כולם, קטנים, גדולים וזקנים, כולם היו באים לשמוע את התפילה שלו, ואיך שהוא היה מתפלל, ואחרי שהוא מתפלל פותח את הצום. נכנס הוא נכנס לחדר שלו לפתוח את הצום, ובזמן הזה האנשים היו שותים בסעודה, טועמים את הסעודה שלו, ואחרי כל זה היו באים עוד פעם אליו כדי שיברך אותם, והיה כמו איזה מלך, הפנים שלו אדומים, היו נותנים אור מרוב היופי שהיה עליו, והאור שיצא מפניו בהדר, היה עליו את ההדר של התורה. וככה היה חי עד שהגענו לכאן, וכאן נפטר עליו השלום. בקלעה היה לנו תלמוד תורה, היו קוראים הילדים, היו קוראים בתורה, והבנות היו לומדות תפירה או היו לומדות קליעה. וככה הילדים מרגע שגדלו הולכים למרכש עוברים עושים בחינות כדי שיתקבלו יחזרו גדולים, יחזרו תלמידי חכמים. וככה חוזרים לכפרים, מגדילים את התורה ויגדילו את הלימודים.