המקווה היה בבית שלנו המקווה. מקווה של הכפר כולו, של המלאח של היהודים, היה בבית שלנו. הבית שלנו היה הרבה, של הנשים של הנשים, הגברים היו הולכים לנהר, היו הולכים לנהר, הגברים היו הולכים לנהר. הנשים, היה אצלנו המקווה בבית. היה אצלנו המקווה בבית, והיו באות הנשים בערב, בלילה, איתן אישה גדולה, מקווה היה פתוח, לא היה מי שיסגור אותו, היה פתוח. היו נכנסים מפתח הבית, לא היינו רואים אותן. הייתה כניסה אחרת, היו נכנסות, הולכות למקווה, טובלות ומברכות, ויוצאות ולובשות את הבגדים שלהן וילכו לדרכן. אבל למען האמת, הייתה איתן אחת, הן לא היו באות לבדן, הייתה באה איתן אחת כמו שאומרים כאן בלנית, שם גם היא הייתה בלנית, מלמדת אותה, לא יושבת תמיד, לא יושבת שם תמיד. כמו עכשיו, מישהי שרוצה ללכת, אומרת לה: "אני רוצה ללכת למקווה, כדאי שתהיה מוכנה איתי", אז באה מוכנה איתה, באות עוד שתיים שלוש ביחד טובלות והולכות להן לדרכן. היו עושות עוגיות עושות ריבות ריבות, היו עושות כל מיני דברים מתוקים, מתוק, ויש בזה סגולה כדי שיהיה מתוק ובאה, ומביאים את הכלה, ומקלחים אותה, כל אחת, כל אישה הולכת לרחוץ אותה, כל אישה רוחצת אותה ומסרקת אותה, כדי שכולן יגעו בה, זה מצווה מהכלה לעשות לה. כל אישה שיש בה סגולה שיקרבו אותה וירחצו לה, מצווה טובה. היו מקלחים אותה ומוציאים אותה רוקדים ושרים, שרים לה שירים, ורוקדים לה, ולוקחים אותה לבית שלה בשקט, ישנה בין אבא שלה לבין אימא. עד הזמן למוחרת, היא הולכת לנוח בבית של בעלה. עושים, היו עושים שבעה ימים, היו עושים את השמחה, לא לילה אחד כמו כאן וזהו, היו שמחות, שבעה ימים מלאים, איך שמתחילים עד שמסתיימים שבעה ימים. והם, כל ערב עושים שמחה. והיו עושות לנו הילדות הקטנות והנערות, היו עושות לנו "סבוקה" נקראת נדנדה, כמו שיש נדנדות בזה נדנדה "סבוקה", היינו יושבים בה עם הכלה, פעם הכלה, פעם חברה שלה, פעם אחותה, פעם, באים ושרים, ושרים, הגדולים היו שרים לנו.