דוד: הלכתי, הלכתי מהישיבה, חזרתי לפאס, שם בפאס הייתי בערך בגיל 18, הייתי בגיל 18 והלכתי ללמוד באיזה סדנה (בית מלאכה) שהיו מתקנים בו מכונות כתיבה. היינו מתקנים מכונות, מתקנים אותם היינו מתקנים אותם. שם עבדתי שלוש שנים, עד שנת 65 ובשנת 65 עלינו לארץ ישראל. אספר לכם קצת על אבי, אבי היה תלמיד חכם והייתה לו חנות, היה מוכר את זה של התפירה. כמו חוטים, חוטי ריקמה שהיו רוקמים איתם, כותנה שהיו מקשטים את החלוקים ואת המלבושים האלה הישנים והיה מוכר את כל חומרי התפירה, כפתורים ורוכסנים, ריץ' רץ', שרשרת היינו אומרים לזה, ריץ' רץ'. במרוקו היו אומרים לזה שרשרת שסוגרת. בצרפתית קוראים לזה מרסיי, היה מרסיי. הייתה לו חנות של זה, והוא נפטר פחות או יותר צעיר. צעיר. ואני הייתי בן 4 שנים כשהוא נפטר. אני לא זוכר אותו. לא יודע איך הוא היה. אני זוכר משהו כזה שהיה באיזה תקופה אבא, היה.  אבל אני את זוכר את המראה שלו, איך היה מתלבש, אין לי זיכרון שלו. הוא היה חבר בחברה קדישא, הרבה פעמים היה סוגר את החנות כדי ללכת לעשות מצוות גמילות חסרים לטפל ב...

דוד: בשנת 65 עלינו לארץ ישראל אני ואימא לבד למה לבד? אחותי הגדולות היו נשואות וכל אחת עלתה בתאריך אחר, כולם בארץ כל אחת עלתה פתאריך אחר. והבכורה במשפחה הגיעה לפנינו, לפני שבאנו לארץ, היא באה לפה ונפטרה אחרי לידה שנה אחרי שילדה את הבן העשירי שלה נפטרה. ואנחנו באנו לארץ בשנת 1965 בגלל הילדים של אחותי שהיו כולם קטנים ואימא רצתה לטפל בהם, לא רצתה לעזוב אותם מפוזרים. אז באנו לפה והם היו בכפר שמאי ובאנו לצפת שהיא קרובה לכפר שמאי, לא רחוקה מכפר שמאי. אז שמה אימא זיכרונה לברכה הייתה מטפלת בילדים, הייתה הולכת יום יום הייתה הולכת לראות אותם במושב ולבשל להם ולטפל בהם והייתה עושה להם גם את הכביסות, הייתה מכבסת להם את הבגדים והייתה חוזרת לצפת בלילה. הייתה הולכת לשם, מעבירה את היום וחוזרת לצפת. ואימא נפטרה בשנת 70. שנת 70 היה לה צהבת. הכבד היה פגוע, לא תפקד, אז היא נפטרה בשנת 70 ואני עוד לא התחתנתי. ובשנת 66 בדיוק העם השני אחרי שבאנו לארץ ישראל התחלתי לעבוד בדואר.

דוד: פלוני גירש את אשתו, למה? כי נעלבה/כעסה. גירש את אשתו על עלבון. זאת אומרת, יש אישה שלא נעלבת/כועסת? איזה יום בדין ודברים עם בעלה והולכת כועסת, הולכת להוריה וחוזרת בערב משלימה עם בעלה. אבל זה חיפש סיבה בשביל להתגרש ממנה, למה? הוא אומר היא הלכה נעלבה, אני אתגרש ממנה. אז היו אומרים זה איך אומרים, חיפש סיבה למסיבה. "גירש את אשתו בגלל שנעלבה". נעלבה גירש אותה.

אם הלך הראש הכיפה זה לא העיקר. אם הלך הראש הכיפה זה לא העיקר. אם אחד קיבל איזה מכה קשה על הראש ונפתח לו הראש והראש זב דם, בשעה הזאת הכובע לא חשוב. זה להפוך את הכובע למשהו לא עיקרי. אין ערך לכובע בלי הראש. אם הלך הראש, הכובע לא חשוב. אל תעשה את הכובע כעיקר.  

דוד: כמו עכשיו כאילו חירש דרך לו על הרגל. מתהלך ודרכתי לו על הרגל שלו. הוא מתחיל לצעוק אי אי אי, מה קרה? לא קרה כלום. מה קרה? סליחה מה קרה? לא קרה שום דבר, סלח לי לא ראיתי אותך. לא, לא, לא, דרכת לי על הרגל. אנחנו אומרים לדבר כזה שניות, שניאות, שנאה. שניאות שניות. לזה אנחנו קוראים שניות. רעש על שום מה, לא כצעקתה. בעברית אומרים לא כצעקתה. 

או למשל, לעאר, לעאר זה עיקר. לא היינו אומרים קוף בפאס. היינו אומרים העיקר שאתה בריא, אומרים זה העיקר, היתר לא שווה. 

כוס. תוך כדי דיבור, לפעמים כשאני מדבר, המילים יוצאות לבד בלי לחשוב, כאילו זה חלק מהערבית שלנו. והם בעברית, בעל חנות למשל הייתה לו איזה מקצוע שהוא הולכת להיגמר. הא אומר מה שנשאר לי פה אשאיר אותו ליהודים. אם יבוא איזה מוסלמי אני אגיד לו אין לי. אבל אם יבוא איזה יהודי אתן לו. ואם יש כאן איזה ערבי ובא יהודי וביקש ממנו, מה יגיד לו ליהודי? הוא יגיד לו תחכה עד שילך ישורון. לא, עד שילך זה שהולך ישורון. זה שלא ישורון זה יהודי. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם" היינו אומרים ישורון כדי שהוא לא ירגיש, כדי שמוסלמי לא יבין שאנחנו מדברים שאנחנו מדברים עליו. היינו אומרים ישורון. אם אנחנו רוצים לדבר על המוסלמי או משהו, ויש יהודי על ידנו, היינו אומרים תחכה עד שילך זה, ילך ישורון ונמשיך את העסקים בינינו. אז זה מה שקורה. היו אומרים תחכה עד שילך זה ישורון. גוי היו מבינים את זה, או למשל קללה, למשל אם היינו אומרים יימח שמו זה, הם היו מבינים.