דוד: כשהלכתי ללמוד בטנזה למדתי שם איזה ארבע שנים, שלוש או ארבע שנים, לא זוכר, גמרתי את התיכון וחזרתי לפאס. כשחזרתי לפאס התחלתי לראות, רציתי לדעת כל דבר איך הוא עובד, והייתי שואל אנשים על הוועד הקהילתי, "איך חיים האנשים האלה שלא עובדים, כמו כנפו לא עובד, איך הוא חי?" אז היו עונים לי, שהוועד הקהילתי נותנים לו כל חודש בחודשו, נותנים לו סכום קטן שהיה חי מזה. זה היה קצבה חודשית, מה שנקרא, קצבה חודשית, היו נותנים לו. הייתי ערני/סקרן ורוצה לדעת כל דבר וכל דבר איך הוא עובד. ואם היה אחד חולה, הייתי אומר "זה מסכן אין לו במה להביא זה", לא היה לנו קופת חולים, אבל, בפאס הייתה לנו קופה אחת, היו קוראים לה קופת חולים היה טפיטל שהיה דואג לאנשים האלה שחולים ואין להם יכולת לרכוש תרופות. הקופה הזאת, הוועד הקהילתי היו עוזרים. או אם מישהו הייתה לו מחלה קשה, מהקופה הזאת היו מביאים לו רופא, בדרך כלל היו מביאים רופא יהודי, יהודי היה עושה, לא היה גובה מהם סכום גדול, היה עושה להם מחיר טוב כשמביאים רופא יהודי. וככה, הייתה איזה קרן, קפיטל, קראו לה עזרת דלים. זה כמו, כמו שאנחנו אומרים פה בישראל לשכת הסעד, זה קופה שהייתה עוזרת לאנשים שלא היה להם, שהיו עניים באמת. לא היה להם, היו נותנים להם. אז קופת חולים, עזרת דלים וכמובן בפסח, קמחא דפסחא. ערב פסח, כמה שבועות לפני פסח היה בדרך כלל היינו מתחילים מפורים, היה עולה שליח ציבור לתיבה, או הפרנס של הבית כנסת. היה עולה וזה, ואומר אחינו, עכשיו החג בפתח ועכשיו תפתחו ליבותיכם ולתרום לקופה של פסח של קמחא דפסחא. אנשים היו מנדבים כסף לקמחא דפסחא. העשירים ובעלי היכולות, אלה היו עוזרים למעוטי יכולת, אלה שאין להם, וכך התנהלה הקהילה, וברוך ה' אף אחד לא היה הולך לישון בלילה רעב בלי אוכל. הרווחה היו מטפלים בכל אחד ואחד לפי הדרישה שלו, לפי הצריכה שלו, לפי מה שהוא זקוק. 

דוד: הלכתי, הלכתי מהישיבה, חזרתי לפאס, שם בפאס הייתי בערך בגיל 18, הייתי בגיל 18 והלכתי ללמוד באיזה סדנה (בית מלאכה) שהיו מתקנים בו מכונות כתיבה. היינו מתקנים מכונות, מתקנים אותם היינו מתקנים אותם. שם עבדתי שלוש שנים, עד שנת 65 ובשנת 65 עלינו לארץ ישראל. אספר לכם קצת על אבי, אבי היה תלמיד חכם והייתה לו חנות, היה מוכר את זה של התפירה. כמו חוטים, חוטי ריקמה שהיו רוקמים איתם, כותנה שהיו מקשטים את החלוקים ואת המלבושים האלה הישנים והיה מוכר את כל חומרי התפירה, כפתורים ורוכסנים, ריץ' רץ', שרשרת היינו אומרים לזה, ריץ' רץ'. במרוקו היו אומרים לזה שרשרת שסוגרת. בצרפתית קוראים לזה מרסיי, היה מרסיי. הייתה לו חנות של זה, והוא נפטר פחות או יותר צעיר. צעיר. ואני הייתי בן 4 שנים כשהוא נפטר. אני לא זוכר אותו. לא יודע איך הוא היה. אני זוכר משהו כזה שהיה באיזה תקופה אבא, היה.  אבל אני את זוכר את המראה שלו, איך היה מתלבש, אין לי זיכרון שלו. הוא היה חבר בחברה קדישא, הרבה פעמים היה סוגר את החנות כדי ללכת לעשות מצוות גמילות חסרים לטפל ב...

דוד: בשנת 65 עלינו לארץ ישראל אני ואימא לבד למה לבד? אחותי הגדולות היו נשואות וכל אחת עלתה בתאריך אחר, כולם בארץ כל אחת עלתה פתאריך אחר. והבכורה במשפחה הגיעה לפנינו, לפני שבאנו לארץ, היא באה לפה ונפטרה אחרי לידה שנה אחרי שילדה את הבן העשירי שלה נפטרה. ואנחנו באנו לארץ בשנת 1965 בגלל הילדים של אחותי שהיו כולם קטנים ואימא רצתה לטפל בהם, לא רצתה לעזוב אותם מפוזרים. אז באנו לפה והם היו בכפר שמאי ובאנו לצפת שהיא קרובה לכפר שמאי, לא רחוקה מכפר שמאי. אז שמה אימא זיכרונה לברכה הייתה מטפלת בילדים, הייתה הולכת יום יום הייתה הולכת לראות אותם במושב ולבשל להם ולטפל בהם והייתה עושה להם גם את הכביסות, הייתה מכבסת להם את הבגדים והייתה חוזרת לצפת בלילה. הייתה הולכת לשם, מעבירה את היום וחוזרת לצפת. ואימא נפטרה בשנת 70. שנת 70 היה לה צהבת. הכבד היה פגוע, לא תפקד, אז היא נפטרה בשנת 70 ואני עוד לא התחתנתי. ובשנת 66 בדיוק העם השני אחרי שבאנו לארץ ישראל התחלתי לעבוד בדואר.