חיי יום יום
תיעוד ושימור לשונות היהודים ותרבויותיהם ע"ש חיים (מרני) טרבלסי ז"ל
דינה: הלכו ללמוד בבית ספר. מי שרוצה להיות מורה הלך ללמוד בבית ספר. היו מקומות שהיו מלמדים מקצוע. כל אחד לומד את המקצוע שהוא אוהב. מי שרוצה להיות רופא הלך ללמוד. יהיה רופא בבית חולים. מי שרוצה להיות אחות גם כן למדה גם היא בבית חולים. אנשים הלכו ללמוד מקצועות והיו מלמדים אותם. הולכים לחזן בית הכנסת ומלמדים אותו תורה. היו בתי מדרש שלמדו תורה. מקצועות, יש הרבה בתי ספר, בהרבה מקומות לימדו מקצועות. הבנות למדו. הבנות למדו בבית ספר. היו הרבה מקצועות וגם אחד לימד את השני. נניח שאחת רוצה להיות תופרת, הלכה למקום שיש שם איזה תופרת והיא לימדה אותה לתפור. למדה לתפור גרביים ובגדים לילדים קטנים. הכול. הרבה למדו אצל חברים או מכרים, שכנים ובבתי ספר. כך למדו הרבה אנשים. יש מקצועות שהיו למעביד עובדים, והעובדים האלה למדו ממנו את המקצוע. הרבה מקצועות אנשים למדו מהמעבידים שאצלם עבדו.
דינה: אירוסין קוראים לו חטבה (ביקש את ידה באופן רשמי) היה בא החתן לכלה, מביא כיבוד, עוגות, אגוזים ולוז, הוא מביא לכלה מבקש את ידה. מכינים כיבוד והוא בא לבקש את ידה וכך נקרא היא התארסה. כמו בכל מסיבה שעושים. אנשים שמחים ומכינים אוכל חגיגי, דגים, טנזיה, קוסקוס, בשר עם בצל, כדורי בשר עם בצל ומכינים אוכל חגיגי ועושים מסיבה גדולה ושמחה ובאים אנשים, דרבוקות וריקודים ומקשטים את הכלה, רוקדים איתה. הייתה שמחה גדולה. היה החתן מביא זהב ואם החתן מביאה לה גם זהב וסבתא שלו גם היא מביאה לכלה גם זהב. כולם מביאים זהב לכלה. מביאים הרבה לכלה. בגדים, ולפיג'מה כדי שתישן בלילה. אם התארסו כמו שהתחתנו, זהו. הכלה אם היא מאורסת, אם הוא ביקש את ידה, כל האנשים שומעים, כל השכנים יודעים, זהו, היא לא יכולה ללכת עם אחד. היא מאורסת לו. היא יכולה לבוא להוריו, הוא יכול לבוא אליה. כשהחתונה קרבה ימים לא ישנים ההורים של הכלה וההורים של החתן. מכנים הרבה עוגות, ואי ואי ואי, תופרים בגדים, תופרים שמלות. הרבה עבודה יש לפני החתונה. היו שולחים לשכנים. קודם כל למשפחה שלהם. לכל המשפחה של החתן, לכל המשפחה של הכלה. כולם. הוריו, אחיותיו ואחיו וגם היא הוריה, אחיה ואחיותיה גם, וכל השכנים ולבני המשפחה שגרים במקום אחר שולחים להם הזמנה. היו באים הרבה אנשים לחתונה.
מראיינת: כמה ימים חגגו את החתונה?
דינה: שבעה ימים. כל יום באים אנשים, אוכלים ושותים. כל יום. והכלה שמחה וכל יום באים אליהם וזורם יין ואוכל בשפע, ברוך ה' יש שפע. אגוזי מלך ושקדים הרבה הרבה. בחתונה החתן היה שובר את הכוס. אם הוא אומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אחר כך הוא שובר את הכוס, זה המנהג שהיו עושים, גם היום כך עושים. אותו הדבר.
דינה: בר מצווה עושים מסיבה שמחה מאוד, הרבה אנשים באים לבר מצווה, והילד שיש לו בר מצווה שולחים אותו לרבי שמתפלל בבית כנסת שיודע לקרוא בתורה ויודע ללמד. מלמד אותו לקרוא טוב בתורה. ילד שעושה בר מצווה יודע את כל הפרשה, את כל הטעמים הוא יודע, ומלמד אותו טוב ובשמחה. עושים רק לבנים. בת מצווה אני לא זוכרת שעשו. אנחנו ארבע אחיות. במשפחה שלי אנחנו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות, היו עושים רק בר מצווה. לבנות לא היו עושים להן. כשנולדו, כמו שסיפרתי לך, היו מברכים את הבת ועושים כמו סעודת הודיה ומברכים אותה והרב המקומי במקום שהיו גרים מתפלל עליה ומברך אותה. לא היו בת מצווה. אני לא זוכרת שדבר כזה היה.
דינה: יאחסרה (ביטוי שמביע געגועים לימים טובים של פעם) על האישה שילדה, אישה שילדה הייתה כמו כלה. היו מגישים לה אוכל עד למיטה ומביאים לה תה עם נענע. אתה יודע, אומרים (פתגם) "כוס תה עם הנענע, יותר טוב מהמלך וכל רכושו". אישה יולדת היו עושים לה הרבה כבוד. נותנים לא לאכול ונותנים לה [חרירה] מרק משי, נותנים לה מרק כדי שתניק את התינוק שלה. ילדה בבית. בבית יולדות. כשאישה הייתה בהריון לא הייתה מספרת לאף אחד שהיא בהריון. הייתה מפחדת מעין רעה. לא היו אומרים, היו מסתירים את התינוק בבטן, מצניעים את הבטן, היא הייתה לובשת בגדים רחבים כדי שלא יראו שהיא הרה, כדי שלא תפגע בה עין הרע, חס ושלום, של איזה מישהו, היו מסתירים אותה. לא היו מראים. עד שהבטן שלה גדלה אז היא מראה את הבטן. אבל פוחדים מעין רעה והיו עושים לה כבוד. עושים לה הרבה כבוד לאישה הרה. אם בא לה משהו, אם מתחשק לה משהו לאכול מיד מביאים לה. חוששים חס ושלום שלא ייפול לה העובר. אם היא רוצה משהו, נוסעים למרחקים כדי להביא לה מה שהיא רוצה.
מראיינת: כיצד קובעים שם התינוק?
דינה: אימא של האישה או אבא שלה, אם הם חיים. האישה רוצה לתת שם על הוריה, על אבא שלה אפילו אם הם עוד בחיים, כדי להאריך את ימיהם. ויש שמות שהיא אוהבת אותם בעצמה היא קוראת לתינוק שלה איזה שם שהיא רוצה. ועל צדיקים. במרוקו נותנים הרבה שמות של צדיקים, פרשת השבוע. אם יש איזה שם טוב בפרשה נותנים את השם לילוד. יום לפני ברית המילה היו עושים כמו זוהר, עושים סעודה גדולה לילד כשהוא נולד. עושים סעודה. לא אומרים את שם התינוק. היו שומרים את זה עד למוחרת בברית המילה. היו עושים זוהר, עם אוכל טוב ומזמינים אנשים ובאים ליולדת ולהוריה ולהורי בעלה. זבד הבת מעולם לא עשו. אם נולדה בת נותנים לה שם בבית הכנסת. אבא שלה עולה לתורה ונותן שם לילדה, אבל לא עושים מסיבה ונותנים שם לילדה ומברכים אותה, גבאי בית הכנסת או החזן היה מתפלל עליה ומברך אותה. ואומר להם שתסב לכם ברכה ואושר וזהו.
ישראל: אבא ואמא שלי נפטרו יום אחרי יום. האב מת בערב, והאמא בבוקר. היו חולים. את כל היתומים לקחו לשפיה; למדנו שם. גם אחיותי ואחי - לקחו אותם לשם. וגם את האח החמישי, אוטו דרס אותו, כולם היו בשפיה. בשפיה גרו איתי כל אחיי: יחיא, ישראל, ברכה, רינה תבדל לחיים ארוכים ושלמה ז"ל. שלמה למד בשפיה.
אביבה: אחרי החתונה נולדה לי בת. ביום שישי הגיע אחיו שלמה אלינו, ואמר שהוא רוצה ללכת למסיבה בשפיה. נתתי לו אפרסק, חבושים, מה שהיה לי בידיים נתתי לו. הלך לאחותו הנשואה רינה שגרה בבן יהודה, תל אביב. רינה אמרה לו : "תשאר אצלי וביום ראשון תצא".
ישראל: הוא אמר שיש לו מסיבה. הלך, יצא מהאוטו. החברים שלו היו בחווה בשפיה, קרא להם: "חכו לי עד שאגיע". איך שיצא הגיע רכב והעיף אותו. לקחו אותו לבית חולים.
אביבה: ביום שישי הבטן שרפה לי, הייתי בהריון עם הבן שילה, לא הבנתי מה יש לי. כולם בסדר, בעלי בסדר, מה יש לי? שבת בבוקר קמתי, ראיתי חיילים. אמרתי: "מה אתם רוצים?". אמרו: "אנחנו באנו אליכם, תעשי לנו קפה". "תגידו לי מה קרה?". אמר לי: "תשמעי אחותי, גיסך הלך, בא רכב ודחף אותו. עכשיו הלך זהו". חזרו מוצאי שבת, חזרו שוב בראשון, אמרו: חאלס (נפטר).
היינו בשפיה, הגיעו אלינו תימנים חכמים, מורים הגיעו ללמד אותנו, קראנו. כשהגענו לשפיה, קראנו את הפרשה בתימנית. היו במקום הרבה ילדים תמנים. קראו את הפרשה והתפללו בתימנית.
הקהילה התימנית נתנו לנו כסף; אמרו לנו: "קחו את הילד הזה אתכם, תשמרו עליו תכניסו אותו לעדן". כשישראל היה ילד קטן, בן חמש, הוא הלך לשוק של צנעא, הסתובב שם. הגיעו אליו שלושה ערבים. אמרו לו: "יהודי", אמר להם: "מה אתם רוצים?" שאלו אותו: "אולי אתם מכירים את הילדים של קיסר?" אמר להם: "לא, אני לא מכיר" ורעד מפחד. צבטו אותו בירך ואמרו לו: "ברח עברי". הוא היה בין חמש, לקח את אחיו וברח איתו לבית הקברות כדי להתחבא. הלכו למערה (בית קברות) נשארו שם חצי לילה. באותו הזמן גרנו בבית של סבא וסבתא, ממשפחה עשירה. חזרנו בלילה לבית של סבתי. היהודים בצנעא אמרו: "את הילדים הללו לא נשאיר אותם פה, אם ישארו פה הם יהיו גויים. ואנחנו משפחה שלא רוצים שהילדים יהיו גויים. ניתן להם קצת אוכל, ילכו לעדן. ניתן להם קצת כסף'. ישראל ואחיו הלכו להאנגר שהיה בדרך לעדן.
אמרו לנו שנלך עם העולים, אלו ש'הולכים', נתנו לנו כסף ואמרו להם תשמרו על הילד הזה. אמרו: "אנחנו נשמור עליו, אל תחששו. תלכו למבנה הזה לבית המלון", כלומר ההאנגר. אכלו והלכו לישון. אמרו לבעל הסמסרה, ההאנגר: "הילד הזה ישן, אנחנו נקום ונלך ואתה תשמור עליו", אמר 'בסדר'. ישראל קם והחל ללכת. הלכו מכפר לכפר ממקום למקום. הגיעו לפני הלחאג' (ישוב) שבו עברו כל יהודי תימן. היו לישראל חמש ריהל. אמרו: "מי שרוצה להגיע לעדן, שיתן 5 ריהל". ישראל אמר: "אתן את 5 הריהל, אגיע לעדן, ומה שיהיה יהיה".
שתי אחיותיי היו עם יחיא, אחי. אמרו לי: "אתה תהיה עכשיו האבא שלהם". לקחתי אותם כל הדרך בכיסי אוכף החמור. אחד כבד מהשני. עד היום הבנות לא שוכחות זאת. כשהם באות אלי אנחנו יושבים ומדברים על כך כולנו. אבל הן לא מדברות בערבית.
אמרו לישראל: "בוא נלך לבנות שנמצאות בשיח עותמאן". הגענו לשם למשפחת חבשוש. שאל את הבנות: "איפה שמת את הכלים", בינתים גנבו להם את הכסף ממכירת הכרם בצנעא.