הגברים התפללו בבית הכנסת; הנשים לא ידעו לקרוא, אבל הן היו מתפללות בצורה אחרת. הן דברו עם הקדוש ברוך הוא. כל הזמן אמרו: "אלוהים תרחם עלינו". כל מה שרוצות אומרות במילותיהן. מברכות כל אחד. הייתה להן אמונה גדולה. כל הזמן אלוהים בפיהן; כל הזמן מברכות. אפילו הלכו לשמוע תפילה בבית הכנסת. ידעו מספר מילים מהסידור, ואותן הן אמרו. על אף שלא ידעו לקרוא ידעו מעט עברית. כשאני חושבת על כך, אני אומרת שזו התפילה הכי טהורה.

הגענו לארץ, לראש העין. כל אנשי העיר תנעם הועברו לאשקלון. רק מספר משפחות, שהיו עם ילדים קטנים, לא הסכימו לעבור עם כולם לאשקלון, וזאת עד שישחררו את הילדים מבית התינוקות. אחי שבתמונה בן חודש בחאשד, בבית תינוקות גדול. היו שם אחיות ורופאים. כשהגענו לארץ אמרו לכולם ללכת לגדרה. אימי שהיה לה גרגוש, הלכה לבית התינוקות, האחות בדיוק יצאה. אימי הניקה את הילד, הורידה את הגרגוש מעל ראשה, הכניסה את אחי לתוכו והלכה איתו הביתה. רק אחר כך הלכנו לגדרה. אנחנו והוא איתנו.

בגדרה היו העולים החדשים לבד בשיכונים, והבילויים היו במושבה. התימנים, גברים ונשים שהגיעו לגדרה, עבדו אצל אנשי המושבה. הילדים עבדו בבציר, מילאנו עשרה ארגזים. לעיתים לא מילאנו את כל הארגז, כעסו עלינו שלא מילאנו את הכל. אני עבדתי יומיים בקבלנות. יום אחד בבוקר ואחד אחה"צ. היה לי בן זוג, שהוא בן דודי, קטפנו את הענבים ביחד.

אשתו של בעל הבית אמרה: "תמלאו את הארגזים; אתם לא ממלאים הרבה". בן דודי אמר לה: קדחת. אנשי המושבה ראו בנו כעבדים, זלזלו בנו. באחד מימי העצמאות הלכנו לרקוד יחד. רקדה איתי אחת מגדרה (אשכנזיה) ראתה אותי שם, אמרה לי בואי תרקדי איתי, ואני רואה שלא נותנים לי יד. מידרו אותי.

זה סרוול, מכנסים. אמא שלי עשתה אותו.

זה בגד לשבת, לא ליום יום, כי הוא יפה.

זה המכנסים הללו לחג. הם יפים.

אמא שלי עשתה לכל נכדה שמלה, כובע ומכנסיים.

את רואה, זה שונה ובצד השני אחר. זה וזה שונה, לא היה בד. תפרה את הבגדים מבדים שמצאה ויצרה ביניהם התאמה. היה עוני.

אימי נסעה לתל אביב, לתימני בשם חבשוש, שהיה מביא סחורה, קטיפה וחוטי כסף. ממנו קנתה חוטי זהב וכסף שאיתם רקמה ויצרה כובע ומכנסיים.

בגרגוש (הכובע של הנשים התימניות) של הנשים המבוגרות עשו שרשרת מחוטי כסף. יפה יותר מאשר בגרגוש של הבנות הצעירות. לחרוזים הנופלים בגרגוש קוראים 'אגרט'. את ה'אגרט' עשו הצורפים התימנים. בארץ אמא עשתה הסבה להכנת מטפחות תימניות, מטפחות ראש. היא המשיכה לרקום גם בארץ, אמי לא ידעה לצייר. את החוטים קנתה אימי בתל אביב.

כשהלכתי ללמוד, להורים שלי לא היה כסף. התחלתי לעבוד ונדרתי נדר: ברגע שאתחיל לעבוד אתן לאבי כסף, וכך עשיתי. יצאתי ללמוד בתל אביב בזכות חנה קוטין מורתי. היא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת למקוה ישראל או לבית צעירות מזרחי. אמרתי שאני לא רוצה חקלאות. הגעתי ל'בית צעירות מזרחי'. ראיתי מקום יפה וגדול, מרחיב את הדעת. נכנסתי למנהלת שהייתה גבוהה מכאן עד למעלה, שמה גברת שרשבסקי. היא ראתה את התעודה שלי, אמרה לי את תלכי לכיתה עיונית. ב'בית צעירות' היה טוב. לימדו את הבנות את הכל, גם בבית הספר העיוני. בשנה הראשונה - לימודי תפירה במכונת תפירה, לימוד בישול. אמרו שזו הכשרה לחיים. זה יפה, זה טוב. הבנות היו טובות, מהישוב נחלים. היינו ארבע בנות בחדר ממקומות שונים. היינו ביחד, היחסים בינינו היו טובים. היתה לנו אם בית ששמה גברת דוידית, אנגליה, כמו המלכה אליזבת, יפה, מסודרת. בדקה שהכל בסדר. לימדה אותנו איך לנקות את הרצפה. בארוחות הושיבה אותי לידה. חדרי היה סמוך לשלה. כשמישהי ישבה כפוף, היא נגעה בגבה על מנת שתזדקף. אורח חיים אנגלי. ישבנו ליד השולחן. אסור היה להניח ידיים על השולחן. אהבתי את 'בית צעירות מזרחי'. כשאבי חלה, ידעו שאין לי כסף לשלם, אז אמרו בערב תנקי את הכיתות, הסכמתי. 

גרתי בגדרה, הלימודים שלי התקיימו בתל אביב. זה היה סביבות גיל 16. חזרנו הביתה אחת לשבועיים באוטובוס. בזמן הלימודים התאמצתי ושקדתי כדי לא להיכשל. כדימוי - כשעליתי לאוטובוס החזקתי חזק. זה עצבן אותי, החלטתי שאני ארפה מעט את האחיזה ואראה אם אוכל להשאר יציבה. הרפתי וראיתי שאני לא נופלת. זה נתן לי תובנה על להחזיק ולהרפות בחיים.