יתמות ומסע לעדן

הקהילה התימנית נתנו לנו כסף; אמרו לנו: "קחו את הילד הזה אתכם, תשמרו עליו תכניסו אותו לעדן". כשישראל היה ילד קטן, בן חמש, הוא הלך לשוק של צנעא, הסתובב שם. הגיעו אליו שלושה ערבים. אמרו לו: "יהודי", אמר להם: "מה אתם רוצים?" שאלו אותו: "אולי אתם מכירים את הילדים של קיסר?" אמר להם: "לא, אני לא מכיר" ורעד מפחד. צבטו אותו בירך ואמרו לו: "ברח עברי". הוא היה בין חמש, לקח את אחיו וברח איתו לבית הקברות כדי להתחבא. הלכו למערה (בית קברות) נשארו שם חצי לילה. באותו הזמן גרנו בבית של סבא וסבתא, ממשפחה עשירה. חזרנו בלילה לבית של סבתי. היהודים בצנעא אמרו: "את הילדים הללו לא נשאיר אותם פה, אם ישארו פה הם יהיו גויים. ואנחנו משפחה שלא רוצים שהילדים יהיו גויים. ניתן להם קצת אוכל, ילכו לעדן. ניתן להם קצת כסף'. ישראל ואחיו הלכו להאנגר שהיה בדרך לעדן.

אמרו לנו שנלך עם העולים, אלו ש'הולכים', נתנו לנו כסף ואמרו להם תשמרו על הילד הזה. אמרו: "אנחנו נשמור עליו, אל תחששו. תלכו למבנה הזה לבית המלון", כלומר ההאנגר. אכלו והלכו לישון. אמרו לבעל הסמסרה, ההאנגר: "הילד הזה ישן, אנחנו נקום ונלך ואתה תשמור עליו", אמר 'בסדר'. ישראל קם והחל ללכת. הלכו מכפר לכפר ממקום למקום. הגיעו לפני הלחאג' (ישוב) שבו עברו כל יהודי תימן. היו לישראל חמש ריהל. אמרו: "מי שרוצה להגיע לעדן, שיתן 5 ריהל". ישראל אמר: "אתן את 5 הריהל, אגיע לעדן, ומה שיהיה יהיה".

שתי אחיותיי היו עם יחיא, אחי. אמרו לי: "אתה תהיה עכשיו האבא שלהם". לקחתי אותם כל הדרך בכיסי אוכף החמור. אחד כבד מהשני. עד היום הבנות לא שוכחות זאת. כשהם באות אלי אנחנו יושבים ומדברים על כך כולנו. אבל הן לא מדברות בערבית.

אמרו לישראל: "בוא נלך לבנות שנמצאות בשיח עותמאן". הגענו לשם למשפחת חבשוש. שאל את הבנות: "איפה שמת את הכלים", בינתים גנבו להם את הכסף ממכירת הכרם בצנעא.