ישראל: היינו בבשאר, מורי מוסא היה הרב שלנו, והבתים שלנו מסודרים שורה אחת ליד השניה. הרחוב באמצע.

נעמה: כולם יהודים בכפר?

ישראל: כן. יהודים לבד והמוסלמים לבד. בכל עיר ובכל מקום. בכל מקום בתימן, יש מקום ליהודים ובהמשך העיר לערבים. הערבים היו רבים והיהודים מנו כ 10 משפחות בכל עיר,  בין 15-20 משפחות. בעיר כמו צנעא או דמאר, היו משפחות ויהודים רבים, אבל הערבים והיהודים לא התערבבו. לא ישבו יחדיו, או זה ליד זה, ליהודים היה מקום נפרד, התיישבו במקום נפרד. אמנם היו הולכים זה אצל זה. היו קשרי מסחר. הערבים הגיעו ליהודים כדי שיתפרו להם, כל אחד היה טוב בתחומו ונעזרו זה בזה. היהודים ידעו את כל העבודות. יצרו לערבים קדרות, נאדות מים, סנדלים, כסות לנשים, לילדים, נעלים. כל דבר. הערבים נתנו ליהודים חיטה. הערבים נתנו את כל מיני הדגן ליהודים. היו יהודים שזרעו.

נעמה: האם ליהודים היו אדמות?

ישראל: לא, רק עבדו בזה. היו מקומות שבהם ליהודים היו חלקות שדה, זה היה נדיר, וקיים רק באזורים מסוימים. אצלנו בבשאר היהודים עבדו עבודת כפיים, לא היו להם חלקות אדמה. היהודים הכינו חומרי נפץ, קליעים לרובים.

נעמה: ליהודים היו רובים?

ישראל: לא! אולי לאיש אחד והוא החביא את הנשק בצד. כדי שהערבים לא ידעו שיש נשק. הרובים והנשק רק לערבים, היהודים ייצרו את התחמושת, את הקליעים. היהודים מילאו את הקליע בחומר נפץ, יצרו את הקליע. היהודים עובדים. ליהודים היתה עבודה רבה. התלמים והחרישה היו עבודת הערבים. הערבים הביאו את הגרגירים של שעורה, חיטה ודגנים, חאב.

ישראל: אני אספר לך על העיר בשאר כמו שכתבתי בספר על סבא שלי.  עותק אחד נתתי לבנך, איני יודע אם קרא או לא. בתימן בית הכנסת היה במרכז וכל הבתים סביבו. היה לנו רב שכל מה שאמר אנחנו עשינו.

נעמה: מה שמו?

ישראל: הרב שלנו בבשאר היה מגיע ואחיו עוזר לו לידו, שוחט. עשו ברית מילה, מלים את הילד. הילד לומד אצל המורי, והמורי מכר כלי חרס.  אחד מכר את החרס, אחד יוצר את הקדרות, אחר יוצר חומר נפץ. לכל אחד עבודה שונה.

אנשי המקצוע- רקמו ותפרו בגדים, היו שיצרו נעלים, היו מייצרי בגדים לנשים ולגברים. מוכרי כלי חרס.

נעמה: התימנים היו בעלי מקצוע לערבים?

ישראל: לתימנים וליהודים למי שנחוץ. הערבים היו חקלאים. מי שלא ידע לתפור, נעזר באיש המקצוע המתאים. מי שלא ידע לייצר סנדלים, הלך למייצר הנעלים. מי שלא ידע לתפור נעזר בחייט. בגד נשים - נקרא כסות. לשמלת האישה קראו 'כיסואה', ובגד של גבר - גמיצ'ס.  בגד האישה נלבש עד שנקרע לגמרי, כשנקרע קיבלה אחר מהגבר. היתה להן שמלה לשבת ושמלה לחג ושמלה ליום יום.

פנינה: נתנו לנו שטח וגידלנו עגבניות וירקות. אימי היתה מגדלת, לא אבי. אבי היה רב המושב, ערך חופה וקידושין. לקיבוץ (צרעה) היו ענבים. אבי היה מחלל את הכרם. הם לא יכלו לאכול עד שהכרם יוכשר.

בנוגע לטבילה במקווה - אבא שלי נתן לי ספר, קראתי בו על טהרה. האישה מתרחצת, אסור ששערות ראשה יהיו סבוכות. כל שערה צריכה להיות בנפרד, כדי שהמים ייכנסו ביניהם. אני, הבלנית מסתכלת אם הכל בסדר. ואומרת להן היכנסי, טבלי. אני בודקת שהיא כולה בפנים ואף שערה לא נשארת בחוץ. היא מתכופפת וטובלת שלוש פעמים, ומי שרוצה בכך טובלת שבע פעמים. יש כאלה.

נעמה: האם יש לך סיפור מיוחד מהמקווה?

פנינה: באה אישה אחת, מסכנה. היא ובעלה במצב של ריב. היא לא רצתה לטבול, הוא רב איתה. אמרתי לה 'תשמעי לי, תצחקי לו, תבואי מהמקוה ותראי איך הוא יהיה. כשהגיעה בפעם השניה, שאלתי אותה איך הוא, אמרה לי את צודקת. ומקרים נוספים: שתי נשים, רבו עם בעליהן, אמרתי להן תביני אותו, אולי הוא לא עושה בכוונה. תשאלי אותו: גבר שלי, למה כך אתה עושה? הוא יענה לך ואת תשמחי אותו, והכל יהיה בסדר. אני שמחה שעשיתי שלום ביניהם. ועד עכשיו נשואים עם ילדים ונכדים  והכל בסדר.

פנינה: כשגדלתי היתה מלחמת סיני. בשנה זאת למדנו בנחם; ילדי המושב למדו בבית ספר אזורי. בהיותנו בני 14 לקחו אותנו לחווה חקלאית.

נעמה: איפה החווה?

פנינה: בנחם. הבנות למדו בבוקר תפירה וכלכלת בית; הבנים מסגרות ונגרות. בצהרים אכלנו בחדר האוכל.

נעמה: מי היתה הטבחית?

פנינה: מסעודה מבית שמש. אחר הצהרים למדנו בתיכון. בהיותי בת 15 למדנו עברית, חשבון.

פתחו בית ספר במושב, למנהל קראו המורה ברוכים. יום אחד, סלאם דלעי ז"ל, אמר שיעשה משהו למורה ברוכים. לקח צלחת ובמקום סוכר חום, שם לו חול. לקח את הצלחת למזכירות ושם למורה על השולחן. וסיפור נוסף: במושב לימדו מורים ומורות, אחת המורות בכיתה ח' היתה יפה מאוד ורזה. הבחורים אמרו שהיא רזה כמו בקבוק טמפו.

הטבחית הכינה לנו שוקו וחלב, קראו לה זרע אקווה. שתינו וילד אחד מהכיתה שבה למדנו הצחיק אותנו. הפה שלו היה מלא קקאו, צחק והשפריץ את השוקו  על הילדים. זו היתה תקופת מלחמת סיני. הטבחית, קראה: "מורה ברוכים תשתטח תשתטח" ואנחנו צחקנו. מה אספר, הייתה לי ילדות יפה. תמיד היה לי טוב. החיים יפים. ההורים שלי אהבו אותי, לא עבדתי כמו כל הבנות שעבדו בקיבוץ.

נעמה: מה עשו הבנות בקיבוץ?

פנינה: קטפו שתלו, בקיבוץ צרעה. אותי פנקו. אבא שלי לא נדרש לכסף,הוא  היה הרב.

פנינה: זה צמיד כסף- 'שמלייט', וזה הלאזם.

נעמה: מאיפה זה.

פנינה: היה של אמא שלי.

נעמה: היא ענדה אותו?

פנינה: כן, היא ענדה אותו. עד שמנוחתה עדן, מתה. אחותי הגדולה, לולואה, לאה, חילקנו ביננו, זה נמסר ללאה כי היא הגדולה. היה לאמי משהו נוסף תכשיט- תות. אשתו של אחי, ישראל, שרה שמה, היא חמודה טובה, אימי אהבה אותה. נתנו לה את תכשיט התות. 

נעמה: מתי ענדתם את התכשיטים.

פנינה: בשבת, בחגים, באירוסין.

נעמה: עכשיו את עונדת?

פנינה: לא זה כבר לא במודה. זו מזכרת טובה שמזכירה לי דברים רבים.

נעמה: למי את רוצה לתת את התכשיט? אני אתן לבנותי.

נעמה: למי?

פפינה: אני אגיד לבתי הגדולה תקחי אלייך, אח"כ יעבור מהאם לבת. העברה בשרשרת. הבת הגדולה שמה אריאלה.

פנינה: השאירו אותי בגן הילדים, בשביל להחזיק אותי. שחקנו, אני זוכרת  שהלבישו אותנו בסינרים שלא נתלכלך מצבעי הגואש. כשאני רואה פרחים אני נזכרת בסינר.

ישנו באוהל שנה, כמה חודשים,

נ: בגן, הבנתם מה שהגננת דיברה, איך דיברתם?

פנינה: כן היא לימדה אותנו, אמרה לנו אומרים כך או אחרת. ואנחנו למדנו לאט לאט.

נעמה: בת כמה היית?

פנינה: ארבע-חמש. 

נעמה: ומה עשית אח"כ?

פנינה: מראש העין לקחו אותנו לדיר אבאן ב', כפר ערבי נטוש בבית שמש. בית שמש לא היתה גדולה, כפר.

נעמה: מה זה 'דיר אבאן', של ערבים? כי השם הוא ערבי.

פנינה: היה דיר אבאן ב' ודיר אבאן א' שבו גרו מרוקאים שכיום במחסיה. ודיר אבאן ג' גם בו גרו תימנים, היום זה זנוח.

נעמה: מי גר בדיר אבאן, ערבים?

פנינה: לא היה שם כלום. שמו שם צריפים, פחונים, בראש העין היו אוהלים ובדיר אבאן צריפי פח. הגשם היה מטפטף.טיף טיף.

ישראל: נותר רק שירקדו.

פנינה: בהיותי ילדה קטנה שמחתי לשמוע את הקולות הללו. הורי אהבו אותי, היה לי טוב, הייתי ילדה שקטה, ומה שאמרו לי עשיתי. טרקטורים עם פלטפורמה הורידו את הפחונים לישעי, אני זוכרת שכל ישעי היתה אדמה בלבד ללא צמח או דרך. רק צינורות מים היו במקום.

אני זוכרת שישראל, אחי הגדול, שיהיה בריא, נתנו לו רובה כדי לשמור. כי היו מסתננים,  פדאיון, הוא שמר עלינו לבד, ואנחנו ישנו. למחרת הורידו את כל הצריפים של שאר המשפחות.

אני זוכרת כשהייתי בת ארבע שנים, סבתא שלי, נעמה, אמא של אבי, לקחה אותנו למקום שנקרא מחראם, לשחק, לשמור עלינו. אמי קדרה כלי חרס, צלחות, קעריות, קערה גדולה, סחון, כדים למים ודאווח, כד גדול מאוד שהיה בבית, שאליו שפכו מים מהכדים הקטנים. בכדים אלו, שהונחו על הראש, הביאו מים מהמעין ושפכו לכד הגדול שנקרא דאווח. 

כשהייתי קטנה, אחותי לולואה וסלם, אבשלום - אמי הלכה להביא חט'ב, זרדים,

נעמה: מי הביא את החט'ב?

פנינה: אח שלי ישראל, אח שלי שלום, ואחותי לולואה.

נעמה: כמה ילדים הייתם בבית.

פנינה: כשעלינו לארץ היינו שישה, שלוש בנות ושלושה בנים.

נעמה: לאן הגעתם כשעליתם?

ישראל: לראש העין.

פנינה: שקט!.

נעמה: איפה שמו אתכם?

פנינה: אני זוכרת בראש העין. אני לא זוכרת בדיוק. אני זוכרת שהגענו לאוהלים.

נעמה: התיישבתם על פי המחוזות שהגעתם מתימן?

פנינה: לא. אבא שלי עזר לכולם, ומה שאמר כולם אחריו. אלו שהיו עם אבא שלי ירדנו למושב ביחד. אחרי כמה שנים הגיעו 'החדשים'.

נעמה: מאיפה באו?

פנינה: מהבקעה. אני לא זוכרת בדיוק. והמושב גדל וגדל.

נעמה: מה היה התפקיד של אביך?

פנינה: אבי, בן של שלמה בשארי, הגיעו מצנעא, כאשר לא ידעו מה לעשות מבחינה הלכתית שאלו את אבי. אמרו, נלך לרב מורי משה בשארי, שהיה במקום שנקרא חדא ונשאל אותו. כך בתימן. כשהגענו למטה יהודה שאל הרב של מטה יהודה את אבי שאלות הלכתיות, אמר לאבי שהוא חכם וידען. אמר לו מעכשיו אתה רב בישראל. אח"כ שימש אבי רב מושב ישעי. מולנו היה קיבוץ צרעה, לא היה להם רב, הם היו מגיעים לאבי, כך אני זוכרת, שאבי קידש אותם במרפסת שלנו, ולאחר מכן הלכו. בהמשך קידש זוגות בצרעה. עשה בריתות בצרעה ובכל הסביבה.