פנינה: המעברים עד הגעה למושב ישעי והחיים בו- אספר לך, הגענו מתימן לראש העין, מראש העין לדיר אבן ב'. כשירדנו משם, מיד בנו שם בתים. אנחנו ירדנו. אנחנו הבנים והבנות היינו שמחים. העלו אותנו בטרקטור, ולטרקטור פלטפורמה, אנחנו בדיר אבן ב'. היינו הראשונים שם יצאנו בטרקטור, הצריף על הטרקטור והגענו למושב ישעי. כל אחד והפחון שלו. אנחנו הילדים, אני הייתי בת 5- 6 שנים, ירדנו הראשונים במושב ישעי לא היו בו לא צמחים לא עצים ולא שום דבר, אנחנו הראשונים הגענו.
נעמה: היה דרך? משהו היה מוכן?
פנינה: לא היה, עוד לא סללו כביש. היה מים, צינורות, ברזי מים, בחוץ. אנחנו הראשונים. בלילה ההוא, אני זוכרת, אחי ישראל, אלוהים ישמור אותו לנו, הוא הגדול, הוא היה בחוץ שומר עלינו כל הלילה.
נעמה: היה לו ביד משהו כשהוא שמר?
פנינה: כן היה לו רובה, מהמשטרה. נשאר כל הלילה לשמור.
נעמה: הוא כבר היה נשוי?
פנינה: כן. שני צריפים לנו ולהם, לישראל.
נעמה: למה שמירה? האם היה משהו בישעי?
פנינה: כן היה. היו באים פדאיון ממסילת ציון מכיון לטרון. אבל ברוך השם, תודה לבורא עולם, לא היה לנו כלום. אבל פעם אחת, היו סוסים, והיו בצריף שלהם. נתנו לנו סוסים, לכל משפחה סוס, פרד או פרדה,
נעמה: נתנו לכל שתי משפחות סוס אחד.
פנינה: אני זוכרת, פעם אחת, לפני הצריף שלנו בלילה שמענו את הסוסים שלקחו אותם מהאורוה שלהם, גנבו אותם , אני זוכרת, שליד הצריף שלנו.
נעמה: מה שמעתם?
פנינה: שלקחו את הסוסים, גנבו אותם מהמושב בלילה.
נעמה: באיזו שעה?
פנינה: בשעה 1-2 בלילה. אנחנו שתקנו. פחדנו שירו בנו. יהרגו אותנו. אח"כ המושב עשו בתים ובנו בתי ספר. כשירדנו לכאן, אני נכנסתי לכיתה א'.
נעמה: מי לימד אתכם?
פנינה: מורה בשם נחמה. ובכיתה ח' שמה ברכה. למדתי בישעי בכיתה ח'.
נעמה: למדתם במבנה או בצריף.
פנינה: לא, למדנו בצריף, צריף שוודי מעץ. סיימתי את הלימודים שלי במושב עד כיתה ח'.
אני רוצה לספר על האוכל. אחת מהמושב הכינה לנו קקאו בשעה 10. את ארוחת הצהרים הכינה שושנה רצאבי, בת דוד של ישראל, היא היתה הטבחית. סיימנו את הלימודים בבית הספר, שהיה רחוק, (היה בשורה של בשאר נחום). בית הספר היה למטה, ועולים לאכול.
נעמה: הארוחה לא היתה ליד בית ספר?
פנינה: לא. בשעה 10 נתנו לנו חלב עם קקאו. היתה אחת עושה, ואנחנו הבאנו מהבית לחם, סנדוויץ. מה היה בסנדוויץ? סחוג ועגבניה, מרגרינה. או ריבה. לחם. אמא שלי נתנה לי תפוח. אני שמחתי בחיים האלה. הייתי ילדה קטנה. אבא שלי ואמא שלי אהבו אותי, למה אני לא הייתי עושה לאף אחד כלום, ילדה טובה. מה שאמרו לי: 'אמן'. לא קיבלתי מכות, לא הרביצו לי. אצלנו בבית לא הרביצו. אבא שלי, היה המורי של המושב ואמא שלי, מנוחתה בגן עדן, היתה הבלנית הראשונה במושב. אחריה, אשתו של דוד ישראל. ואחריה אני עכשיו הבלנית. אני שנים כבר אני עובדת, אני עדיין עובדת במקווה.
נעמה: בת כמה את עכשיו?
פ: ארבע ושבעים.
נעמה: איך הכרתם?
פנינה: כשבאו ישראל בעלי, הם לא היו מהתחלה במושב כמונו. בשנת 1960 הם הגיעו למושב. הם באו מפתח תקוה בשנת 60, הבית הזה בשביל ישראל. זה הבית שנכנסנו, אנחנו הראשונים, התחתנו וקבלנו את הבית מהסוכנות. אבל לפני כן בבית הזה אגרו שעורה וחיטה.
היתה בבית משפחה שגרה בו ועזבו את המושב. לא רצו לגור בו. אח"כ, באה משפחת דמארי יחייה ובתו שהיתה חברתי, שמה צילה .אח"כ, לפני שהתחתנו, עברו לבית דגון. אח"כ התחתנו. ישראל ואבא שלו חתמו על הבית, היו להם תרנגולים ואפרוחים קטנים. האפרוחים גודלו ושווקו ל'תנובה'.
