תרגום כללי

בית סבתי היה בית המשפחה. זה היה בית ענקי עם פטיו גדול, שבנינו בו סוכה גדולה בחג הסוכות. כל השכנים היו מגיעים אלינו – חמישים עד מאה איש כל ערב. לכל אח היה החדר שלו. הגענו בחג הסוכות לבית סבתי לשמונה ימים ושהינו שם עם כל בני הדודים. הייתה אהבה אבסולוטית, מאז ועד היום. אלו היו ימים שעד היום אנחנו מדברים עליהם עם בני הדודים.

גם את חג שבועות חגגנו בבית סבתי עם כל הדודים וילדיהם. היינו אוכלים כאהי (בצק מטוגן עם סוכר), אורז עם חלב וכל מאכלי הגבינות. כל כך אהבנו את החג הזה, חיכינו לו בכיליון עיניים.

את חג הפסח חגגנו בביתנו בבטאווין עם המשפחה של דוֹדי ששון, שהיה אדם דתי ושמר כשרות מלאה. הוא היה לוקח את כולנו – הילדים שלו ואותנו הילדים של חיים אחיו (שהיה רחוק מהדת). גרנו יחד בווילה דו-משפחתית. הוא היה אוסף את כל הילדים ונר בידו, ואנחנו אחריו מחפשים חמץ בפינות הבית ובחרכים. היינו אופים את המצות בעצמנו בתנור בנוי בחצר. אכלנו רק מצות, לא היה לחם בבית. את ערב חג הפסח חגגנו בביתו של דודי ששון כי אצלו היה כשר למהדרין.

תרגום כללי

אחותי בלאנש הייתה יפהפייה. כבר כשהייתה בת 16 היא הייתה תופרת את בגדיה במו ידיה. היא הזמינה ז'ורנאלים מפריז של האופנה האחרונה, והיא תפרה לפיהם את בגדיה.
הגיע בן דודתי, לא בנה של הדודה שנישאו שתי אחיותיי האחרות לבניה, אלא דודה אחרת. שמו יוסף. אירסו את בלאנש איתו אף שהיא לא אהבה אותו. עד הרגע האחרון היא אמרה: "אני לא רוצה אותו".
מיום שהתארסה, הגיעה יום-יום תופרת אלינו הביתה. כל תקופת האירוסין, שנמשכה שנה, הגיעה התופרת יום-יום מהבוקר עד הלילה לתפור ולרקום את החלוקים, הכותנות, הסדינים והמצעים. הכול היה רקום ביד. כאן בארץ היו לי סדינים רקומים של בלאנש אחותי. לבסוף בלאנש התחתנה עם יוסף, שלא אהבה. הם נסעו לבחרין ונולדו להם שני בנים. שם היא חלתה באסטמה קשה. מזג האוויר בבחרין היה לח וחם ולא התאים לבריאותה. הם החליטו לעלות לישראל. בישראל בלאנש סבלה מאוד מהאסטמה ונסעה להבריא באזורים הרריים כמו חיפה. הוריי הגיעו לארץ. לילה אחד בלאנש נלקחה לבית החולים, ושם היא קיבלה תרופה במינון גבוה ונפטרה בגיל  23.
זו הייתה קבלת הפנים של הוריי בארץ.

תרגום כללי

סבתא של אימי קראו לה אסנת. אור נכדתי קרויה על שמה  – אור אסנת. אסנת הייתה ידועה בכינוי אסנת הנביאה התנאית. אומרים שהיו לה כוחות על. מספרים שהיא הייתה מביטה במישהו והוא היה מתייבש. מספרים שיום אחד עלה גנב על גדר הבית. היא נתנה בו מבט והוא ממש השתתק. לא יכול היה לזוז, לא לרדת ולא לעלות, עד שנתפס. כך מספרים עליה. המשפחה של אימי הייתה מיוחדת, משפחה של רבנים מפורסמים. המשפחה של אבי הייתה משכילה מאוד, רואי חשבון. דודותיי, אחיותיו של אבי, היו מורות לצרפתית בבית הספר אליאנס בזמן שרוב הבחורות לא ידעו קרוא וכתוב. את דודתי סיניורה היה קשה לחתן כי הבחורים חששו לקשור את גורלם בבחורה משכילה. לבסוף היא התחתנה על מישהו שממש לא אהבה. יש לה בנים, כולם פרופסורים. אחד פרופסור לפיזיקה גרעינית בדימונה; אחד פרופסור לכלכלה שגר באירלנד; אחד פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטה העברית, שקיבל פרס ישראל ונפטר לא מזמן; בת עובדת סוציאלית שכתבה ספרים; בן צייר בין-לאומי מפורסם שמתגורר בצרפת.

אימי הייתה אישה חזקה. היא לא הייתה מוכנה להיות כנועה כיתר הנשים. המשפחה של אבי לא אהבה אותה כל כך כי היא לא השפילה ראש מעולם, אבל הם כיבדו אותה והעריכו את אישיותה. אימא למדה לקרוא ולכתוב בעברית. בתי נילי לימדה אותה, והיא כל יום קנתה את העיתון "אומֶר" והייתה קוראת בו. העברית שלה הייתה רהוטה, שלא כמו העולות החדשות שהתקשו לדבר עברית. גם לאבי הייתה עברית עשירה מאוד. אחותי משוררת מפורסמת, אחי הגדול שאול היה שגריר ולאחר מכן עורך דין, ואחי שהיה עורך דין פלילי, כתב שלושה ספרים. גם אני כותבת עדיין למגירה.

בית סבתי היה בשורג'ה. שורג'ה הוא השוק הגדול בעיר העתיקה. [היה לנו] בית ענק, היה בו מקווה. המטבח היה למטה עם שטח ענק שהיו בונים בו בחג הסוכות סוכה, והיו מזמינים את כל השכנים. חדרי השינה היו למעלה. כל ילד שהתחתן נשאר בבית של סבתא, והיה לו חדרו עם משפחתו. כך גם אבי נשאר אחרי נישואיו, נולדו שם שאול אחי ושתי אחיותיי בלאנש ואבלין. אבי בנה בית בבטאויין עם אחיו ששון. הם בנו בית דו-משפחתי ועברנו לשם.

[...]

המשפחה של אבי, משפחת עינצ'י - פירוש השם עינא הוא זכוכית, ויטראז'ים, מראות. היה להם מפעל ענק של זכוכית, והם היו מציירים ויטראז'ים. סיפרו שאת עבודת הוויטראז'ים בחלונות ארמון המלך, המפעל של המשפחה עשה. לכן כל החלונות בבית סבתי היו מצוירים בוויטראז'ים. האומנות במשפחתנו עדיין קיימת. יש לי בן דודה צייר בין-לאומי מאוד מפורסם, יושב בצרפת, שמו מרדכי מורה. כל ילדיי מציירים.

אבי היה מוחצן, שונה מיתר אחיו. הוא התאהב בזמרת, זה היה אסון למשפחה. היחס לזמרות בעירק היה שונה, לא כמו כאן שמתייחסים לזמרת כמו למלכה. זמרת בעירק הייתה כמו פרוצה, סליחה על המילה. משפחתו של אבי היתה אובדת עצות, מה עושים עם הנער הסורר. הוחלט שרק נישואים יכולים ליישב את דעתו. אימי נולדה בבחריין והייתה שם עד מות אביה. אחיה הגדול ראובן היה בבגדאד. הוא היה עשיר גדול, הביא אותה אליו לבגדאד. הוא היה שכן של בית סבתא. גגות הבתים היו צמודים כך שאימי בת ה-14 יכלה לצפות באבי מהגג. היא התאהבה בבחור יפה התואר בן ה-17 וחצי. אימי בת ה-14 הייתה יפהפייה עם צמות קלועות בד'פאייר. ד'פאייר זה סרטים מזהב שדודי קנה לאמי. סבתא שמה עין על אימי שהייתה ממשפחה של רבנים מקובלים, והלכה לבקש את ידה מדודי, וכך חיתנו שני ילדים - ילדה בת 14 וילד בן 17 וחצי. קשה לומר שחייהם היו דבש. היו הרבה מריבות כי אימי הייתה אישה דעתנית עם אופי עצמאי. היא לא הייתה מוכנה להוריד ראש כמו שציפו מאישה בבגדאד. כאמור, היא הייתה ממשפחה טובה. מספרים שהייתה לה סבתא רבתא ושמה אסנת. היא הייתה מאוד מפורסמת, קראו לה אסנת הנביאה. היא הייתה נשואה לרב גדול שניהל ישיבה גדולה, ועם מותו המשיכה לנהל את הישיבה. בין יתר מעלותיה, היא הייתה משוררת, כתבה שירים. אחותי אמירה משוררת מפורסמת. חקרו את שיריה באוניברסיטה ואת שיריה של אסנת ומצאו דמיון רב בתוכן.

There was Rashid St. We lived on it. And there were alleys, alleys, alleys. Houses, houses, houses. We lived inside. And our neighbouring house was a synagogue - a Jewish synagogue. There was a Jewish synagogue and Arabs liked us a lot, but there were also Arabs who couldn’t even look at us. We were scared of them. People prayed in it. The Jews would go to the synagogue on Shabbat and holidays. Our neighbours. I was here, it was there. We would go to the synagogue. Yes. We would go. They would read, tell people stories. This one this, this one this. You’re like this. Like here how the rabbi sits and tells stories, there too. It was like that. But there…my dad would pray and would also bring them food to the people sitting in the synagogue. He would bring food to give the children, the old people. All of them. We were good. Yes. One was good, one wasn’t good. They were like this. We would go out a bit, outside, sit outside a bit. We didn’t have a courtyard or anything. We would sit next to the house and Arabs would come and sit next to us. We…they didn’t mix, all of them. Everyone had their own place. We weren’t…one in this place, one in that place. We wouldn’t go there. They would go to work, they had shops, they had everything here. That one had a shop, that one had a shop. They would go to work and the rich would bring things home. They had houses. They wouldn’t take things home. One would have a house on his own. The rich people. But the poor people were alone. Each one was alone. The rich were like that. They had everything. There…they had light. Everything. But not like us. We didn’t have…we didn’t even have gas to work with. That’s how we were. We would pray on the ground and do Shabbat. They would make tbit, put a pot this size on the fire, and that was Friday night and Shabbat. That’s it. But the rich had everything okay. All of them. We are, let’s say in Holon…they lived…in Yafo. That’s how rich people were. They weren’t next to one another.