ז'נט: אני לא אמרו לי כלום, באו להורים שלי האנשים מהסוכנות ואמרו להם: "תעלו לארץ ישראל", וכולם שמחו, נלך לארץ ישראל. מה היא ארץ ישראל? ארץ ישראל של אבותינו אברהם, יצחק, יעקב, של אבותינו, ויש לכם שם דשאים דשאים, עצים, אוכל טוב ופירות, והכול יש לכם שם. ברגע שהיהודים שמעו שכך, כולם עלו, כולם רצו לעלות. אני זוכרת שבאנו באונייה, הביאו אותנו לחיפה, בחיפה ירדנו שם, ושם יש לי תמונה שאני רואה אותה עד עכשיו, אני מדברת ואני רואה אותה, מהי התמונה? איך שירדנו מהאונייה העבירו אותנו בשער העלייה, שער העלייה, היו אחיות אחיות, הייתה להם מכונה פליט, היו עושים לה ככה (תנועה של פמפום), ומשהגיע התור שלנו הגיע הזמן שלנו הייתה איזו אחות שחיתלה את תמר אחותי, אז היא תפסה אותה מהידיים שלה, ואימא תפסה את תמר מהרגליים שלה, ואני הייתי באמצע, באמצע, ורצו לרסס אותה, ואימא ישבה ובכתה ואמרה להם: "מה רוצים מהבת שלי? אין לה שום דבר, עזבו אותה". אני יושבת ובוכה ותופסת את אחותי תמר כאן (מסמנת על המותניים) והוצאתי אותה מהיד של האחות, והאחות הזאת לא הסתפקה, עוד פעם רצתה לרסס אותה, ואבא זיכרונו לברכה הרים את הידיים שלו ככה, לא רוצה להרביץ לה, רק הרים את הידיים שלו ככה להפחיד אותה, ואז הניחה את היד שלה, עזבה אותה, ולקחנו אותה. באנו לארץ, אימא, אנחנו שלושה ילדים באנו, אני ותמר אחותי ואחי הקטן שהגיע בן שישה חודשים, אולי ארבעה חודשים, ואימא נולדו לה כאן אחד עשר ילדים, וגידלה אותנו ונתנה לנו, אפילו שלא היה לה מספיק. לא היה חסר לנו דבר, לימדה אותנו לא להסתכל על אנשים אחרים, מה יש להם, מה אין להם, לימדה אותנו להסתפק במועט, מה שיש לנו נגיד תודה לאל ונודה לו. וככה גדלנו וברוך השם השבח לאל, כל האחים שלי יצאו כולם מלומדים, כולם עובדים נשואים, ויש להם ילדים, הכל בזכות ההורים שלנו, אימא ואבא, לימדו אותנו איך לחיות ושלא נהיה קנאים, קנאים זה קנאים, שלא נקנא, ואם נקנא, רק בדברים טובים, במקצוע, בעבודה, בשום דבר אחר לא. גרנו בצריף, הרצפה היתה חול ים, היו מיטות של הסוכנות והיו [...] , לא היה חשמל, ולא היה גז, ולא היה שום דבר, ואימא הביאה איתה מכונה כדי שתוכל לתפור בגדים, והביאה איתה פתילייה, פתילייה, היו שתי פתיליות (אומרת: פתילייאת), ומאחורי הדלת של הצריף אבא הביא שלושה בלוקים, התחילו לבנות צריפים, הביא שלושה בלוקים עם זרדים, היתה עושה אש ומבשלת לנו. ומים לא היו, פעם ביום פותחים ברז, הרחוב כולו הולך למלא מים. שירותים לא היו, היה הכול בחוץ. עברנו, עברנו, לא היה לנו קל, עברנו.

ז'נט: אני יודעת שישנה "עין", "עין" , מה שנקרא בעברית עין הרע, אם ילד יוצא טוב, שלא יוציאו אותו יותר (הכוונה לא להרבות במחמאות על יופיו) אם ילדה יוצא טוב שלא יוציאו אותה יותר, כדי שלא יראו אותו ויעשו לו "עין". תמר אחותי, כאשר נולדה הייתה טובה (במובן של יפה), הייתה ממש טובה, והייתה בלונדינית, השיער שלה היה בלונדיני, הייתה בלונדינית. ואימא חששה להוציא אותה, היא יולדת, ילדה בבית, לא היה בית חולים, ואם היה בית חולים, היה רחוק, רחוק, רחוק. הנשים ילדו בבית שלהן, אבל, למען האמת היו איתה הרבה נשים כדי שיעזרו לה. יעזרו לה, יעזרו לה בזמן שהיא תלד, יעזרו לה בבית ויעזרו לה באוכל שמביאים לה, יעזרו לה כדי שתתחזק מעט ותוכל לטפל בילדים שלה. חמסיקה (קמע) בעיקר חמסיקה היו שמים להם, זה מה שאני זוכרת, ייתכן שהיה כתוב משהו, אך אני לא זוכרת. גם היום יש אנשים שנותנים משהו לילדים שלהם. 

אם מישהו כאבה לו הבטן, היו שמים לו ערק על הבטן שלו, מי שכאב לו הראש היו תרופות סבתא, היו הרבה תרופות סבתא, ומי שהיה לו פצע היו שמים לו מעט כורכום ולוחצים כך, ועובר. ואם מישהו לא רוצה לאכול או שיש לו עצירות, עושים לו חליטה של כל מיני צמחים ונותנים לו.

ז'נט: אני זוכרת רק פסח, כולנו יושבים, עם אוכל, ועם ירקות על השולחן, ובברכות, ואימא, זיכרונה לברכה, הייתה עוברת מעלינו כולנו, עושה לנו "בבהילו יצאנו ממצרים..." (סיבוב המגש מעל הראש),  ועושה צהלולים, לולולולו, אני לא יודעת לצהלל, ומצהללת על כל אחד. ואוכל, נתן  אותו האל, היה אוכל הרבה. לפני שיבוא פסח אנחנו רוחצים את הבית, אנחנו רוחצים את הכלים ומשפשפים, הכול, הכול היינו עושים חדש, שום דבר לא נותר כפי שהיה, הכול חדש, היה עלינו להחליף הכול, מחליפים את הכלים, מחליפים את הכוסות, מחליפים... לא יודעת מה זה מפה, דבר שצריך להחליף אותו, מחליפים אותו.

(שרה מתוך הגדה של פסח בשפה המרוקאית היהודית): ככה חצה אלוהים את הים ל-12 חלקים, ככה חצה אלוהים את הים ל-12 חלקים,  שעברו אבותינו בים.  אני לא זוכרת בעניין המצות, למען האמת, לא היה חסר מצות, היו שם רבנים  גדולים, לא יקרה שאין מצות, לא ייתכן שלא יהיו מצות. אני לא זוכרת על המצות, אבל למען האמת, ייתכן שאנשים שגדולים ממני ידעו. במימונה, בפסח משמגיעה מימונה, כולם יוצאים והולכים מבית לבית ואוכלים ,עושים אוכל טוב מיוחד, שלא אוכלים אותו במשך כל השנה, ובמיוחד בפסח אוכלים אותו. אני זוכרת שהיו הולכים, תעזבי, אבל אני זוכרת אבל לא הרבה. 

הצומות, אני זוכרת בפורים, פורים צמנו על אסתר, אסתר המלכה, שסיפרו לנו שהיא עם מרדכי היהודי, היא הביאה לנו שמחה, והיא השאירה אותנו בחיים. הבנות שרוצות לצום, עליהן להתחיל בצום של אסתר המלכה. היו קוראים לה "סתנה אסתר" (במרוקאית: סתי = אסתר, סתנה = אסתר שלנו) , סתנה, סתי זה סבתא שלי, סתנה אסתר. הבנות, הבנות, כי בגלל שהיא אישה, אז הבנות שרצו לצום, עליהן להתחיל בצום של סתנה אסתר.  ושם ככה הוא פורים, לא זוכרת הרבה, על הצום אני זוכרת עליו, ככה לימדה אותנו אימא, שנתחיל לצום מהצום של סתנה אסתר. 

מראיינת: וצומות נוספים? תשעה באב, יום כיפור… 

ז'נט: תשעה באב היו היו צמים האנשים, תשעה באב וכיפור צמים, את זה אני זוכרת.

מראיינת: לבנים או בכלל?

ז'נט: תשעה באב בנים ובנות, מי שרוצה, מי שמאמין, מי שיכול, וכיפור מתחיל, גם הוא, מי שיכול לצום עליו לצום, מי שלא מאמין, לא יכול, לא יצום.

ז'נט: שבת, היו, אף אחד לא יכול היה לצאת מהבית, למה נחלל שבת, כדי שלא נחלל שבת. אם אנחנו רוצים לשחק אנחנו משחקים, אבל למען האמת, זהו, משחקים עם החברות שלנו, חנה, וזהו. אני מה שאני יודעת כולם היו דתיים כולם היו, שמרו שבת, לא עבדו, לא יצאו, לא עשו שום דבר. ילכו לבית הכנסת, יבואו, יאכלו, יום שבת ילכו לבית הכנסת, יאכלו חמין שמביאים אותו מהפרנה, אבל למען האמת לא מחללים שבת. הייתה פרנה, פרנה בערבית בעברית נקראת טאבון, בנויה ליד הבתים, ואנחנו לוקחים את הסיר, ונכניס אותו בטאבון, וביום שבת יש מוסלמית שמוציאה, פותחת את הטאבון, וכל אחד לוקח את הסיר שלו. לקחו את החמין לפני שבת, לפני שבת, בשבת אסור. יום שבת, אחרי שיוצאים מבית הכנסת, הולכים ומביאים אותו, ואוכלים בבית חמין. לא הייתה פלטה כמו היום. שבת, אוכלים רק רק חמין, את זה אני זוכרת, אוכלים רק חמין, ודגים, אם נשאר מהלילה, אם נשארים דגים נאכל אותם בבוקר.  קונים דגים ופשטידה ואחר כך ואחרי זה אוכלים חמין אם אתה אוכל חמין בשתים עשרה או באחת, אתה לא יכול לאכול.

לא... עליהם יותר. למען האמת, הייתי קטנה, לא לקחו אותי לכל מקום. אבל היו, אם האישה ילדה הייתה שמחה, והביאו סוכריות ועוגיות, ייתכן שכך עשו לבן ולבת, אני לא זוכרת הרבה על הדברים הללו. ייתכן שלא לקחו אותי, אגיד לך לא יודעת, לא זוכרת. כאשר נולד ילד, עשו לו מילה, הייתה סעודה, הייתה סעודה. עשו סעודה, הכינו תבשילים, הלכו לבית הכנסת, ועשו לו מילה. היו רבנים, אך לא הכרתי אותם, אנחנו הקטנים לא הלכנו לרבנים, אך למען האמת, ההורים שלי הלכו, הכירו אותם. תפקידים, היו מחתנים כדי שלא יתחתנו עם מוסלמים, עוזרים להם להתחתן, עושים להם מיראז' [...], עושים שלום בין אחד לשני, היו מלמדים אותם רק דברים טובים, רק יהודים שוחטים ואוכלים, האוכל של המוסלמים לא היה, בשר ועוף רק של היהודים, ירקות, לא כל כך נורא כמו בשר, אומרים אישה שהולכת למקווה ומשהיא באה הביתה, עליה לבשל דגים, דגים זה דגים, זה סימן של פריון ורוויון, אז הנשים שהיו מבשלות דגים היה סימן שהלכו למקווה, את זה שמעתי מאימא.

ז'נט: אימא הייתה בשלנית, אבא היה עובד בהמון עבודות הולך וחוזר, מוכר ירקות ומוכר הרבה דברים. בזמנים ההם כולם היו, כולם, יהודים ומוסלמים היו ככה (מסמנת ביחד…). 

מראיינת: ספרי לי על יחסי יהודים וערבים

ז'נט: אני זוכרת שהמוסלמים היו באים לבית שלנו, של היהודים, ועוזרים לנו, ואם יש חג באים לברך אותנו וגם אנחנו היינו הולכים לברך אותם בחג שלהם, אם אנחנו לוקחים להם משהו, אנחנו לא באים בידיים ריקות וגם הם לא באים אלינו בידיים ריקות, היה הכול טוב. בחג שלנו, הם היו באים ומברכים אותנו והיו באים בידיים מלאות, וגם היהודים היו הולכים ומברכים אותם. אחד עבד אצל האחר, והיהודים כל אחד הייתה לו את העבודה שלו, אבל לא היה ריב, לא רבו, אחד היה עוזר לשני אחד נותן לאחר, מוסלמים ויהודים, אבל היהודים היו במלאח (השכונה של היהודים), היה להם את המלאח שלהם, ועם המוסלמים היו איתם. אנחנו גרנו במלאח של היהודים בקלעה. הולכים ורצים אחד אחרי השני, והבתים היו כאן הבית שלי, כאן הבית של ההוא, וכאן בית של מישהו אחר. הולכים מבית לבית ומשחקים, ובלילה חוזרים. מסיימים, מסיימים את הלימודים בבית הספר באים ואוכלים, משחקים, ובלילה חוזרים הביתה. הנשים היו מדברות אחת עם השנייה, אחת עוזרת לשנייה ומלמדות בישול, אחת מלמדת את השנייה, לא היה משהו שהוא לא טוב. ההורים שלי ההורים שלי אמרו לי שהיו חיים עם המוסלמים בסדר משחקים איתם, צוחקים איתם, הולכים אחד לשמחות של האחר, לא היה ריב, לא היה ריב, לא בין הילדים ולא בין האנשים הגדולים, כולנו יושבים, גרים, אחד אוכל אצל השני. למען האמת, היה הכול, היו המון חגים היו המון מנהגים עדה את זה מנהגים, היו המון מנהגים כל אחד עשה את המנהג שלו, אבל אני יודעת שהיו הולכים אצל המוסלמים, ומבקרים אותם הכול,  והמוסלמים היו באים אלינו לא היה שום דבר שהוא לא טוב.

ז'נט: החתונה, אני לא  זוכרת הרבה, הייתי קטנה בחתונה, אבל אבל אני זוכרת שהמוסלמים היו איתנו, עוזרים לנו בחג באים אלינו לחג, היינו הולכים אליהם. אני זוכרת שהם שמחו המון, הייתה הרבה שמחה, אבל על החתונה אני לא אני לא זוכרת אודותיה. סיפרה לי אימא ואמרה לי. מי שרוצה להתחתן זה לא כמו עכשיו, אחד הולך עם השני. אם אני רוצה להתחתן, על ההורים שלי להגיד לי עם מי, ככה היה, ככה היו, באים ההורים של הגבר להורים של האישה ומדברים על החתן והכלה, אם רוצים ומסתדרים, אם לא רוצים אז לא.

ז'נט: אני זוכרת שהלכנו לבית הספר, בית ספר זה בית ספר, הלכנו לבית הספר, למדנו, ישבנו אחד אחרי השני, והמורים שלימדו אותנו, דיברו איתנו ואמרו לנו מה לעשות ואיך נלמד, ושנלמד טוב כדי שנעלה לארץ. נעלה לארץ והכול יהיה טוב מאשר כאן, ממרוקו. זה בית הספר שאני זוכרת, ואני זוכרת שלקחנו אוכל, אימא הייתה מכינה לנו לחם, ראש של לחם, ממלאה אותו באוכל, ושם היינו אוכלים, בבוקר. ובצהריים היינו באים הביתה ואוכלים. היה בית ספר רק של יהודים, היו בנים ובנות, אני זוכרת כיתה אחת, אני זוכרת כיתה אחת. למדנו חשבון ולמדנו תורה, איך לדבר עם אנשים, איך ננהג עם אנשים ואיך לעזור לאנשים. בנים ובנות, כולנו יחד.