כאשר הייתי בת שתים עשרה שנים, נבנה בית הספר שיש לנו בקלעה. בנו אותו, והיו יהודים, והם שהיו מלמדים אותנו בו, אז למדתי. השנה הראשונה, השנייה, החליפו לי, החליפו לי כיתה. במקום שאני אהיה בכיתה נגיד גימ”ל אז הייתי בכיתה דל”ת, וכך התחלתי ללמוד ולהבין והכול. באו לבקש אותי, הבן של דודה שלי, דודה שלי אחות של אימא, אמרה להם לא אקח רק את הבת של אחותי, אני אבוא לקחת לבן שלי. אז אני לא ידעתי, לא היו אומרים לי שום דבר, היו כותבים, כתבו לאבא, לאימא. כתבו להם מכתב שאנחנו רוצים לבוא ולבקש את הבת שלכם לבן שלנו. אבא רצה את החתן, רצה את הבן שלה, רצה אותו מאוד, משום שהיה אדם הוא ראה בו שהוא ישר וטוב וחרוץ. אז אמר להם בשמחה עליי בואו תיקחו, נעשה את הביקוש. ובאתי באו מרגע שבאו לא ידעתי על מה הם באו, אני הייתי עדיין קטנה ולא ידעתי למה באו. איך שהגעתי מבית הספר, באה אמא דודה שלי שנישקה אותי, הלבישה לי צמידים של זהב, צמידים של זהב הלבישה לי, הלבישה לי טבעת ועגילים, ואני לא ידעתי למה, עד הרגע הזה שבו אמרו לי שהיא באה לבקש בשביל הבן שלה. מי אמר לי? אף אחד לא אמר לי, אני הייתי תמימה. אבא הלכתי לאימא אמרתי לה מה זה הדבר הזה לא אמרתם לי שום דבר, איך? אמרה לי בתי, אבא שלך הוא שרצה, הילד הזה הוא זה שיתאים לך וטוב לך, הוא שהחליט והוא שאמר עם זה תתחתני את. אז הסכמנו וזאת אומרת קיבלתי אותו והייתי איתו שמחה עשינו את [ מנהג?] והכול, ומשרצו לחזור הם היו גרים בקזבלנקה ואנחנו היינו גרים בקלעה. משרצו ללכת אמרו, אמרו החתן אמר לאימא שלו לא אלך עד שניקח אותה איתנו, אמרה לו איך ניקח אותה איתנו לא יאפשר לה אבא שלה, לא יאפשר ייתן לנו אותה אבא שלה בלי שום דבר, איך? היא לא נשואה לא שום דבר לא יאפשר, לפי דין תורה לא יאפשר לה, אמרה לו. אמר לה, תנסי, תבקשי ממנו ותנסי. אז ביקשתי ממנו, אמרה לו על רצונך הילד רוצה אותה כדי שתהיה קרובה לידו, נראה אותה ויתרגלו שניהם, והיא הרי תהיה איתי, אין לך מה לדאוג ממנה, אני תהיה איתי אין לך מה לדאוג. אמר לה בסדר, אם אתם רוצים כך בסדר. הביא עשרה אנשים לעד, אנשים שגרים בקלעה, אנשים שהוא מכיר מבוגרים, באו, ונתן לי קידוש נתן לי קידוש נתן לי קידוש ביד שלי.

בסדר, אני אהיה איתו, יהיה דבר, אין לי מה לדאוג אני מכוסה.  וככה הלכנו לקזבלנקה, הלכתי איתו לקזבלנקה, והייתי יושבת איתו בבית שלהם עד שגדלתי קצת, הוא הסתדר ועשה קצת כסף, ושכרנו חדר איפה שנתחתן. התכוננו לחתונה וקנינו בגדים וכל הדברים האלה, ואני איתם, הייתי איתם, נכנסנו לביתנו, באו לבית שלנו, אבא, אימא, אחים שלי, כולם באו, ועשינו חתונה בקזבלנקה, התחתנו בקזבלנקה. אחרי החתונה הם הלכו הלכו להם, ואנחנו, ואני נשארתי נשואה בקזבלנקה. ילדתי, נולדו לי, עוד לפני שהתחלתי ללדת, אחרי שנה נכנסתי להריון וילדתי, אני לא יודעת אם היה לי אחד או שניים. באנו, הלכתי לכמו טיפת חלב, כמו שקוראים פה טיפת חלב, אז הלכתי לטיפת חלב. בדקה אותי, אמרה לי "הכול אצלך בסדר", לא יכולה להגיד לך עכשיו הייתי ארבעה חודשים, לא יודעת להגיד לך אם יש לך אחד או שניים.

בבית שלנו אבא ואימא, המשפחה שלי, היה להם כמו ילד כמו בת, הילד עושים לו שמונה ימים את המילה, והבת גם היא הייתה מגיעה לשמונה ימים, מביאים רב ומביאים עשרה אנשים, עושים לה שם, נותנים לה שם אחרי שמונה ימים. בנות, אמרתי לך, בנות היו לומדות תפירה, תפירה עבודת יד או רקמה, תפירה, תפירה של מה שמו. אימא הייתה תופרת, היא הייתה מעצבת לנו שמלות ותופרת לנו בחגים, היינו לובשים בגדים הכול חדש, שמלות תפורות טובות, זהו. אצלנו בקלעה לא היה בית ספר של בנות, והיינו חסר לנו, חסר לנו כדי שנלמד. ואני הייתי מהקטנות שלי פקחית ורציתי ללמוד, רציתי ללמוד והיה חסר לי איך ללמוד, ובזמן ההוא נודע לנו ידענו שישנו בית ספר אחד נוצרים, היו לומדים שם נוצרים. באחת הם היו הולכים להם, אז היה הוועד שלנו של קלעה הלך ודיבר איתם, ונתנו לנו שנבוא שעתיים כל יום אחרי הילדים ההם של הנוצרים, נלמד אנחנו. והלכנו והיינו לומדים, והתחלתי ללמוד והבנתי והתחלנו ללמוד, התחלנו ללכת ואספתי את הבנות כולן, החברות שלי, והיינו הולכים ברגלינו למקום גדול, כאילו שתגידי מכאן ועד מודיעין, הוא המאמץ. היינו הולכים ככה ברגלינו, לא היו מכוניות, לא היו, הלכנו ברגלנו כדי שנלך ונלמד, משום שכולנו רצינו ללמוד. אז המורה, שהייתה מלמדת אותנו, היתה אנטיפטית, אתה רואה עליה את האנטיפטיות. מילה אחת שאלה אותנו אחרי שהיינו הולכים המון ימים, המון חודשים שלמדנו, מילה אחת שכחנו אותה כולנו, כמו שמחקו לנו את המוח שלנו, מה עשתה לנו? מצאה את ההזדמנות.

משום שהייתה אנטיפתית, לא אהבה יהודים, עשתה לנו "בוריקו", מה זה "בוריקו"?  עשתה לנו שנשב על הברכיים שלנו, נכרע על הברכיים שלנו ונשים את הידיים שלנו מעל הראש שלנו ונצעד, נלך לאיזה מקום, כמו תגיד חישוב של 100 מטר הלוך וחזור. וכולה וכולה האדמה לא חול, בטון שעשוי מחוספס, הברכיים שלנו כולם נפלו חתיכות, דם דם נזל, ובזמן הזה היא עזבה אותנו. ומרגע שעזבה אותנו, הלכנו הביתה עם הדם שלנו ככה ובכל זה, ובאתי אני לא לא זעקתי, למרות שעשתה לי את כל זה לא יכולתי שום דבר. לא זעקתי, הלכתי, רחצתי את הרגליים שלי, רחצתי את הברכיים שלי, וישבתי ליד המכונה ותפרתי תפירה, תפרתי חתיכות שאני אשים אותם, כל אחת עשיתי, תפרתי לי אני ותפרתי לחברות שלי כולן, שאם היא תעשה לנו עוד פעם "בוריקו" פעם אחרת, נסגור אותן על הברכיים שלנו ונצעד. ולא התעייפנו ולא התחרטנו ורצינו ללמוד תמיד, אחרי שנתיים היה ככה בנו בית ספר, בנו בית ספר של אליאנס בקלעה.

חברה קדישא הייתה אצלנו בבית. היה לנו דלי שבו היו מחממים את המים, והיו לנו סדינים לבנים שהיו עושים, שבו היו שבו היו שמים את המתים, היו מכסים אותם בבית, והיו סוגרים אותם עם חוט, את הסדינים, והיו מכסים בהם את המת עד שהיו מכינים אותו, מכינים אותו. החברה קדישא הייתה אצלנו אנחנו בבית שלנו. כל הדברים כולם, הסבון, והסדינים וכל מה שהיה צריך של חברה קדישא היה אצלנו בבית שלנו, בבית של סבא שלי, איפה שגדלתי אני, בבית של סבא שלי גדלתי אני. ושם, אם היה מת מישהו, היו באים אומרים לסבא שלי, הוא היה נותן להם את הציוד כדי שיעשו, ירחצו אותו ויכינו אותו ויעשו הכול. הוא היה מחזיק אצלו חתיכה גדולה של מה שמו של [קמימה?], בד של כותנה שהיו עושים תכריכים כדי לטמון אותו, היה אצל אבא ואצל סבא שלי, היו נותנים מהם היו מלבישים, היו יושבים האנשים של בית הכנסת, האנשים החשובים, גוזרים ותופרים ומכינים הכול, ואחרים מחממים את המים ומכינים סבון, מכינים את המקום, היה להם משהו [...] היו עושים אותה מעץ, היו שמים עליו את המת, היו רוחצים אותו ומלבישים לו את התכריכים שלו והכול. מרגע שהוא מוכן לוקחים אותו והמלאח (שכונת המגורים של היהודים) כולו, המלאח היה שלנו, רק של היהודים, לא היו גרים איתנו מוסלמים, היינו גרים רק היהודים לבדם. המלאח כולו היה הולך איתם, הולכים בעקבותיהם עד בית העלמין וטומנים אותם שם, בבית העלמין. [....] האנשים, איך קוראים להם, אבלים, איפה שנמצאים האבלים [...] לא מדליקים אש בבית שלהם, לא מדליקים שום דבר, אנשי הכפר כל אחד מביא, אומרים אתה תביא היום, אני אביא מחר, עד שחולפים שבעת הימים כולם מביאים להם אוכל שיאכלו וישתו [....] משום שזה לא כמו כאן שקונים קייטרינג לא היה שם קייטרינג, רק האנשים הם שהיו מביאים להם, להם. במשך כל השבוע אוכלים ושותים עד שנגמר. משעושים את השבעה שוב, עושים שבעה שבעה ימים עם אוכל של הנפטר (סעודה – בתום שבעת ימי האבל) עושים להם דגים מטוגנים או דגים מבושלים, פשטידה, היו עושים פשטידה כמו פשטידות שעושים עם ביצים וכל זה, שאין בהם בשר, אוכלים. 

מה שמו, בתום החודש, מהשבעה ועד החודש אין בשר לאכול בגלל האבל. לא יאכלו, גם אפילו קרובים, אפילו אנשים שהם קרובים קצת לא היו אוכלים. עד החודש עד תום החודש, ואז היו אוכלים בשר, והיו אנשים כולם באים יושבים איתם, עם האנשים שקרובים אליהם שהם בטוב, באים יושבים איתם מבלים איתם כדי שיהיה להם טוב. זהו ככה, והשנה כולה אין שמחה, לא חתונה, לא שום דבר, אין, לא שומעים לא רדיו ולא שום דבר, עד שמסתיימת השנה, אם זה על אבא שלהם או אמא שלהם, ככה היה, כמו שצריך.

היה למשל, היה הגדה, מה שמו פסח, היה פסח, היה ממש מיוחד. היינו כולנו, גדולים וקטנים היו עובדים, מנקים, מסדרים, ורוחצים את המקומות איפה שהייתה חיטה, והכול מתרחץ מתנקה. והיו מכינים את החיטה, טוחנים, טוחנים את החיטה בכשר, וממנו היינו עושים את המצות. לא היינו קונים מצות, לא היה כמו שפה נמכרות המצות, כמו שהיו עושים, קונים אותן מוכנות, לא היו מוכנות, היינו עושים אותן בידיים שלנו.

היינו לוקחים את הכלים, והיה בית, בית המאפה, היה בית המאפה שהיה עושה רק לחם ועוגיות. היו הולכים לבית המאפה וסוגרים איתו מתי יבואו, כל משפחה הייתה הולכת עם המשפחה שלה עם הילדים של בית הספר, כדי שכולם יעבדו וכולם היו מכינים את המצות, ומהר היו מכינים, מכינים את בית המאפה, מנקים אותו ומכינים את המצות. כל משפחה הייתה עושה כך. יש ימים שיש שתיים או שלוש משפחות, ויש ימים שיש יותר או פחות, לפי האנשים, הבנות המשפחה, המשפחה, יש קטנה יש גדולה. למען האמת, אבא וסבא לא היו אוכלים מצות רגילים (כך במקור) כמו שהיינו אנו אוכלים, היו אוכלים של מצה שמורה, מה היא מצה שמורה? בזמן שהיו מאגדים, המוסלמים מאגדים את החיטה, מביאים להם אלומות אלומות, מביאים אותם ומעלים אותם בבית שלנו למעלה, שם נקי ושקט, היו שמים את האלומות ההן שם, עד שהיו מתייבשות. משהיו מתייבשות היה בא המוסלמי, בא נקי, בא ומתחיל לחבוט בהם מנער אותן, עד שהייתה יוצאת החיטה, יוצאת החיטה נקייה. איפה היו מחביאים אותה עד שיגיע פסח? היו מחביאים אותם בקערות גדולות בקערות של חימר, של חימר, עשויים מחימר ככה חביות גדולות. היו ממלאים בהן שם חיטה, וסוגרים ומחביאים אותו, ככה יסגרו אותו, עד הזמן שהיו עושים אותו. מתי היה עושה אבא? מתי היה עושה? טוחנים אותה.

הייתה לנו משרתת, הייתה לנו משרתת, והיא הייתה איתנו בבית בזמן שהייתה עובדת אצלנו, היא והילדים שלה ובעלה. משרצו להוציא את החיטה, היא יושבת, והיו מביאים ריחיים ריחיים, ריחיים בעברית, ריחיים, חוצים אותה, מנקים אותה, ויושבת וטוחנת ככה בריחיים. היא טוחנת ואנחנו רואים אותה, מתבוננים בה, איך היא טוחנת יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה יאללה את החיטה כולה. ובזמן הזה הכול נקי הכול על סדינים לבנים, שום דבר לא עובר אליהם, הכול שמור כדי שלא יגיע אליהם שום דבר של של חמץ [...] ומתי היה נעשה? אבא, ערב החג, היום של הבוקר של בדיקת חמץ. נגיד בדיקת חמץ היום, נגיד בדיקת חמץ הייתה ביום חמישי, ביום שישי בצוהריים הוא היה הולך, הוא והתלמידים של בית הספר של תלמוד תורה, ואנשים המבוגרים. דודה שלי הייתה בוררת בוררת נותנת להם, יאללה יאללה יאללה, ומרדדים ומרדדים מהר אחד אחד. היו עושים לא רק שמונה עשרה דקות, פחות משמונה עשרה דקות היה עולה, יאללה. זה היה מנהג אבא וסבא.

עכשיו דיברנו על, דיברנו על הדברים, שהיו בבית של סבא, של המתים, הדלי של המתים, הסדינים, וכל זה, היו. חוץ מזה, היה סבא שלי חסיד של רבי שמעון. היה הזוהר של רבי שמעון, של מי הזוהר, הזוהר של רבי שמעון, היו קוראים בבית שלנו שלוש פעמים בשבוע, יום חמישי בלילה, וליל ראשון וביום שבת אחר הצוהריים. היו קוראים את הזוהר, היו באים האנשים של הכפר כולם. בבית שלנו, היה החדר, החדר של סבא וסבתא גדול כמו גדול [...]. והיה שם ארוך, השולחן ארוך, גדול, והמקומות איפה שהם יושבים, שני מקומות. היו באים האנשים של בית הכנסת, שם היו יושבים, שם, היו קוראים, היו עושים להם דואיזה (נשנושים), עושים (מכינים) להם תה, פירות יבשים, וכל זה, והיו קוראים. שנה אחת, בהילולה של רבי שמעון סבא שלי היה שוחט בהמות, שוחט כבשים, המון כבשים, והיה שם אותם בתנורים וצולה אותם, והיה עושה הילולה. היו באים אנשי הכפר כולם אצלו ועושים הילולה, בזמן הזה. מי שלא בא אז היו מחלקים לו, היו לוקחים לו את האוכל [...], שהיו צולים. והיה המון והכול, היו צריכים לטעום כולם מההילולה של רבי שמעון. אחרי כל זה היו הולכים לאיזה כפר שנקרא רבי דוד דרע, שם היה טקס, היו מדליקים מדורה, כמו שמדליקים כאן במירון, היו עושים (מדליקים) שם את המדורה היו מדליקים אותה ועושים טקס שוב פעם. ויושבים שם יומיים שלושה, אוכלים ושותים ומבקרים (עולים לקבר) ורוקדים ושמחים, ומוכרים נרות ומוכרים מה שמו, כדי לאסוף, את הכסף הזה בקופסה (קופה) של צדקה, מי שמחזיק את הקופסה של הצדקה היו מכניסים את הכסף של הצדקה, כדי לחלק לאנשים שאין להם, ליתומים, לאלמנות לאנשים שהם אין להם כדי לחיות.

אז, שנה אחת, עומדים ללכת, לפני המה שמו, לא הייתה הילולה, רק בחג, בחגים, קרוב לחג קרוב לפסח. וסבא שלי היה מוכר כותנה, היה מוכר בדים, היה הולך לקזבלנקה, קונה בדים ומביא אותם כדי למכור בדים ליהודים ולמוסלמים וכל זה, יש לו חנות של בדים. הלך, לקח איתו את המוסלמי שהיה איתו, קטנים כולם (שהיה איתו מגיל קטן) כל השנים כולן היה חי איתו, הוא שהיה מטפל במרעה, שהיה מטפל לו בבהמות והיה מטפל בהכול, הכול היה בידיים שלו. בזמן הזה לא היה כסף של נייר (שטרות), לא היו שטרות, היו מטבעות שהם כסף של כסף. מילא את השקית שלו בכסף הזה והלך, רצו ללכת למה שמו, למה הלכו, לא היו מכונית, לא היו מכוניות, לא היו, היו רק בהמות. היו עולים על הבהמות, על הסוסים, על פרה, והיו הולכים מכפר לכפר, נחים ומוסיפים וממשיכים כדי שיגיעו לכפר. 

אז הלך מקלעה לקזבלנקה כדי לקנות סחורה. הלך איתו, הגיע איתו לאיזה מקום, רק שממה ושיממון, לא היה שום דבר, יש ים, יש נחל, כמו נחל שעובר (זורם) בו מים, מדבר. אמר לו: "כאן נשב", המוסלמי אמר לסבא שלי: "כאן נשב וננוח". אמר לו: "מה נשב וננוח כאן?". אמר לו: "כאן נשב וננוח עד השעה שנמשיך". אמר לו: "בסדר". ירד איתו, ירדו לנוח, מה עשה המוסלמי? בינתיים היה קצת [...] אמר לו שיתפלל, סבא שלי יתפלל, יתפלל שחרית בבוקר, הוציא את התפילין שלו מה שמו, מתפלל, רואה את המוסלמי שהיה איתו מוציא סכין, מוציא סכין ומשחיז אותה, לא הבין אותו למה, שאל אותו: "מה אתה עושה, למה הסכין הזאת?". אמר לו: "מרדכי", השם שלו היה מרדכי בן שמואל, "מרדכי, פה עכשיו זהו, נגמרו החיים שלך". הוא חשב לו שהוא צוחק איתו, אמר לו: "מה אתה אומר?". אמר לו: "מה שאתה שומע, נגמרו החיים שלך". "זה מה שיש בינינו? זאת האחווה שיש בינינו?". אמר לו: "לא נשארה שום אחווה, עכשיו זהו". אמר לו: "בסדר, תן לי להתפלל, אסיים את התפילה שלי, אני אקרא ומה שירצה האל". 

סיים את התפילה שלו, קרא את השם המפורש, קרא לרבי שמעון בהוראה שלו שהוא יודע, קרא "רבי שמעון", קרא לו "רבי שמעון, היום או אחרי היום, תציל אותי מהבזוי הזה". ולמען האמת, בא המוסלמי הזה כמו כמו של מוסלמי שהוא מכיר אותו, מי הוא היה? היה רבי שמעון, הוא זה ששלח, שבא, ב[...] שלו ובא. ששלח אליו, שקרא לו סבא שלי, בא כדי שיבוא, בא להציל אותו, בא בפרצוף של מוסלמי אחר שמכיר אותו סבא שלי, המוסלמי הזה, חשב המוסלמי הזה. אמר לו: "הביא אותך האל, תציל אותי מהבזוי הזה, הרי אתה רואה, כל מה שחי איתי, אכל ושתה, והנה הוא עכשיו רוצה להרוג אותי, הנה אתה תציל אותי ממנו". אמר לו: "קום, אל תפחד". 

הוא מביט שהוא מרכיב אותו על הסוס שלו, לקח את התבלינים, כל מה שהיה איתו במה שמו, את הדברים שהוא הביא לקח איתו והתחילו יתקדמו (להתקדם), הלכו, נסעו התחילו קצת, והוא מסתובב, מביט במוסלמי ההוא, רואה אותו עומד, נהיה כמו אבן, עומד שם. סבא שלי הלך עם המוסלמי ההוא יאללה יאללה יאללה יאללה, עד שהגיעו לאיזה כפר קרוב, קרוב למחוז חפצו, ויש בו אנשים והתחיל להרגיש יותר טוב. נכנס לשם, והמוסלמי ההוא כבר לא היה לידו, איפה הוא איפה הוא איפה המוסלמי? סבא שלי המשיך הגיע לאיזה בית, נקש עליו (על הדלת), מכירים אותו, הושיבו אותו, טיפלו אותו, והוא מספר להם את כל מה שקרה לו. הוא ישב, נח ושתה, אכל את האוכל שלו שהוא לוקח איתו, והמשיך לקזבלנקה.

המשיך לקזבלנקה, הגיע לקזבלנקה, ושם הוא חלה מהפחד שפחד [...] חזר לו הגוף שלו, הרגליים שלו, לא יכול היה לעמוד על הרגליים שלו, חלה, חלה. אז שלח, לא היה בזמן הזה לא טלפון ולא זה, שלח אחד כדי שיבוא לבית שלו לכפר שלנו, מקזבלנקה שלח אחד שיבוא לכפר שלנו שיודיע לנו שסבא ככה וככה והנה הוא חולה. הלכו אבא וסבתא שלי, הלכו אליו לקזבלנקה, ישבו איתו שלושה שבועות עד שהבריא, ובזמן הזה הביאו אותו.

הביאו אותו, כשראה בעצמו ברוך השם התחזק, הכול בסדר, קנה מתנה יפה, אמר שייקח אותה למוסלמי ההוא שהציל אותו. הלך אליו למקום שלו, של המוסלמי, ולקח לו את המתנה הזאת, ואמר לו: אני לא אשכח את הטוב שלך, שהצלת אותי ונשארתי חי. אמר לו: "מה אתה אומר רבי מרדכי?". אמר לו: "מה אתה אומר? שכחת? זה שלושה חודשים ושכחת? אני, הצלת אותי, איך איך?". אמר לו: "אני לא ראיתי אותך ולא התבוננתי אותך, כנראה שחלמת". אחר כך אחרי כל זה, פתאום סבא שלי נזכר, נזכר שזה רבי שמעון ואליהו הנביא הוא זה ששלח כדי להציל אותו. אחר כך אחרי כל זה, התחזק בהילולה, עשה הילולות גדולות, והיה והיה עושה (שוחט) שחיטות המון, והתחזק המון, לא הוא ולא המשפחה או אבא שלי תמיד הייתה הילולה שלו עד שנפטר סבא שלי.

נפטר בהילולה של רבי שמעון. באו אנשי הכפר, הוא היה חולה, חלה אחרי כל הדברים האלה, הוסיף עוד כמה שנים, והיה חולה קרוב לזה שהוא נפטר. באו האנשים של הכפר והרב של הכפר, באו ואמרו: "רבי מרדכי, מה נעשה עכשיו? אתה ככה, וההילולה? אנחנו רוצים ללכת לרבי מאיר בעל הנס, רבי דוד דרע, נעשה לו הילולה, ואתה ככה, איך  נעשה?". אמר להם: "אל תעצרו את ההילולה, לכו להילולה ותעשו טקס, כל מה שצריך כמו שהיינו רגילים לעשות, רק שתעבור הדלקה הזאת תדליקו ובואו".

שש בבוקר, שומעים את הבהמות טק טק טק טק טק באו וחזרו להם, איך שהם באו, כל אחד הכניס את הבהמות שלו לבית שלו, באו ורצו אלינו הביתה, מצאו את סבא שלי מת.

והוא ביקש מהם, "תנו לי לרחוץ את הידיים שלי". נתנו לו לרחוץ את הידיים שלו. "אני מבקש מכם שתמו הבת שלי, היא שתביא לי, לרחוץ את הידיים שלי". הביאה לו אימא, הביאה לו את הספל והביאה לו את מה שמו, כדי שירחץ את הידיים שלו ויעשה נטילה. ובירך ואמר להם: "יאללה תרימו שמע". אחד מביט בשני, "מה זה שמע"? איך בן אדם מברך ורוחץ את הידיים שלו. אמר להם: "אני אומר לכם תרימו שמע, מי שלא ירים שמע אני לא אעשה לו מחילה". כולם הרימו שמע. הוא הרים איתם שמע ונפטר עליו השלום.

ז'נט: אני משנולדתי קראו לי ז'נט, שם צרפתי. למען האמת, משהגענו לארץ אמרו לנו, עלייך להחליף את השם שלך, משום שאנחנו בארץ ישראל. ההורים שלי לא רצו, והחלו לריב עם המורים, לא עזר שום דבר, החליפו לי את השם, אמרו לי יפה, אז נשארתי יפה עד עכשיו, ולמען האמת, יש אנשים במשפחה שלי, במשפחה שקוראים לי ז'נט, ואני שמחה על זה, כן. למדנו במושב והיינו יוצאים לטיולים, אבל ההורים שלנו לא היה כסף, היינו יוצאים מבית הספר עובדים אצל מישהו, והוא במקום לשלם לנו, היה  נותן את הכסף לבית הספר, והם היו לוקחים אותנו. אנחנו לא היינו מבקשים כסף מההורים שלנו, יצאנו בלי כסף, משום שעבדנו, עבדנו במלפפון, בבצל, פלפל ירוק, הכול החקלאות, מה שהיה היום עבדנו בו, היינו עוזרים להורים שלנו, אבא היה לו בצל, היינו עוזרים לו בבצל, אחר כך הוא עשה פרחים, ורדים, ניקה ורדים, כלניות, היינו קוצצים ועושים חבילה, מאגדים את זה בחבילה ולוקחים אותם לחוץ לארץ וגידלנו עופות, סוללה, היו לנו עופות, היינו נותנים להם תרופות, הייתי יושבת עם אימא ונותנים זריקה במזרק תרופות לעופות, ואימא הייתה מחביאה תמיד עופות בצד, ואלה לא הייתה נותנת תרופות, את אלה היינו אוכלים אותם, ועופות אחרים היינו עושים להם זריקה זה הסוכנות אמרו לנו המדריכים מוכרח, כדי שלא יהיו מחלות, אבל אנחנו אכלנו רק עופות טובים, בלי כלום. וכל שנה אבא עשה עבודה בדבר אחר, היינו קטנים היינו עוזרים לו, שמחים, בסדר הכול בסדר.