שרפו, רוקנו ושברו את הבית בזמן המלחמה. שרפו את התמונות והספרייה, ארונות שברו. כשהמלחמה החלה קיבלנו הודעות שהגרמנים נכנסו לתוניס ולגפסה, התחלנו לברוח. אנחנו - הנשים והילדים - ברחנו והתחבאנו במקלטים. הצעירים ברחו למלטה, אנשים ברחו דרך הגגות, כי הבנייה קרובה. את הגברים לקחו ברכבות לעבודות כפייה במחנות ובמחנה צבאי נטוש של הצרפתים. ללא אוכל. פרוסה בבוקר. במקום היה עץ חרוב שממנו אכלו, וגרם להם לעצירות. אח של בעלי סיפר לי שאת העצירות פתרו בדרך של החדרת חתיכת עץ לפי הטבעת. אנשים רבים שחזרו נאלצו להגיע מיד לבתי חולים. אח של בעלי התאשפז למשך שלושה חודשים בבית החולים עם חזרתו. הם חזרו כמו 'דחלילים', לא אכלו, לא שתו. אלו שפחדו זרקו את עצמם מהרכבות. אני זוכרת שסבתא שלי סוחבת אותי מהר ואני ואמא רצות בבגדים שעלינו למקלט. אני בוכה אך לא מרגיעים אותי, כי ממהרים. כשהיינו במקלטים והסבא יצא לקנות לחם, היו יריות. הגברים חזרו אחרי חצי שנה מעבודות הכפייה. כשהחיילים נכנסו לבתים לקחת את הבנות, היהודים הניחו את הבנות ומעליהן שמיכות וישנו עליהן. סבתי סיפרה לי שבאו לחפש, והסתירה אותי מתחת לשמיכות. הגיעו לחפש וביקשו ממנה לקום, לא הסכימה. אמרו לה שיהרגו אותנו, אמרה לחיילים: 'תהרגו. אני לא יכולה לקום'. את הגרמני הוביל ערבי אליהם הביתה. ואז אמר הערבי לגרמני: 'מה יצא לך אם תהרוג אישה זקנה? תבקש מכולם זהב ותצא'. אספו לו זהב (היה מקובל שכשיש כסף קונים שרשרות לילדים ולאישה). אמא שלי ספרה לי שהם רוקנו עצמם מהזהב, אפילו את טבעת הנישואין שלה מסרה. לקחו את הזהב והלכו. כשחזרנו הביתה לא היה לנו כלום בבית, לא ארונות, לא בגדים. התחלנו לחיות מאפס. בשל המלחמה אנשים רבים חיו באי ודאות וחשש ממלחמה חוזרת. למרות שהיו אח"כ שנים טובות, אנשים חיו בפחד מתמיד. כשהאמריקאים הגיעו הייתה שמחה גדולה. הם זרקו סוכריות מהמטוס לילדים. כשהאמריקאים הגיעו, הגרמנים ברחו מתוניסיה. (לפורטונה יש צילום שלה ב'יד ושם' ומתחתיו כיתוב עם שאלתה לסבתה: 'סבתא למה עשו לנו את זה? למה הרסו לנו את הבית?'

• פתגם: אדם עצלן ובריא אומרים לו: 'ידיך שתיים, רגליך שתיים ועצלנות מאין?'
• לעיתים חברים אוהבים אותך בשל כספך. הפתגם אומר: 'תיסע, תתבודד, לא תמצא חבר אמיתי. חבר אמיתי הוא כיסך, מלא או ריק. אם הוא מלא, כולם חברים שלך, אם הוא ריק - עוזבים אותך.'
• פתגם: שאל את בעל הנסיון ואל תשאל את הרופא.
• פתגם שמקורותיו בוויכוחים שבין הכלה לחמות. הכלה כועסת, והחמות כועסת על שהכלה לא מקבלת אותה יפה, ולא מגיעה יותר לבית הכלה. שכני הכלה או שכני החמות שואלים: 'את לא מבקרת אצל בנך?' החמות לא מעוניינת לחשוף עניינים פרטיים והיא עונה להם: 'ראיתי את בני, למה עליי לראות את קירות ביתו?'
• פתגם: 'אשרי מי שמדבר לאוזן קשבת'.
• פתגם: 'היא יפה ויש לה שכל, אפילו כתיבתה יפה מדבש'.

אני מתוניסיה, נולדתי בגפסה, אני אחותי ואחי. כשהייתי קטנה עברתי לתוניס. בהיותי בת שמונה ואחותי בת שלוש עברנו לצרפת, למחנה במרסי. שם נולד אח נוסף ושאר האחים נולדו בארץ. אימי היתה כבת שלושים, אבי שנתיים מבוגר ממנה. כשעלינו לארץ בסוף 1949, עלינו ל'שער עלייה' בעתלית, משם לנתניה ומשם לירושלים. גרנו שנתיים באוהל, עברנו לצריפים למעברת תלפיות. ב1954 קבלנו דירה בקטמון. השתמשנו בתלושים למזון. אבא עבד ב'סולל בונה', היה בצבא, ואמי ניקתה משרדים. גרנו בפחונים בקטמון.

התחתנתי ב 1956. נולדו לי ילדים אחד אחר השני. היו לי 7 ילדים קטנים. לא היה לנו מקרר, לאט לאט התקדמנו. לא הלכנו לבית קפה, הכל היה סביב הילדים. היום ילד שאין לו מחשב או טלפון מרגיש שאין לו דבר. הילדים שלי שיחקו ביניהם, הייתה אהבה ביניהם, סיפורים ביניהם. לא קניתי להם צעצועים כי לא היה לנו כסף. שיחקו 'חמש אבנים', בחבל, בגומי, חדו חידונים ביניהם, תרגילים ביניהם, סיפרו סיפורים. יצאו לטייל - למשל באביב - וחזרו מרוצים, סיפרו על כלניות והפריחה והתלהבו. היו משחקים ביניהם, לאף אחד מהם לא היה שלט על הדלת 'לא להפריע'. הילדים שלי לא התפנקו, הסתפקנו במעט פעם. גידלתי שבעה ילדים בחדר אחד. הבית היה קטן- מטבח וחדר. חיממנו אוכל על פתיליה. הבית היה תמיד נקי. הטיולים אליהם יצאנו היו סביב הבית.

בחורה שמרנית ויתומה מאם ומאד עניה. (לא נותנים לבחורה לצאת מהבית בשל החשש מהתבוללות. היא לומדת מקצוע בבית: לתפור, לסרוג). לבחורה המדוברת קראו דיאמנטה -שפרושו יהלום. באחד הימים ישבה ליד ביתה, עבר שם איש עשיר מאד (תג'אר כביר). אמר לה: "את מוכנה לעבוד בביתי, בבית - אני ואשתי ושני ילדים ואח, בחור"? הסכימה. עבדה אצלו יומיים ראשונים. הבחור שואל אותה: 'את מוכנה לצאת איתי לחיים טובים ומאושרים'. שמעה זאת וברחה לבית אביה. אביה שאל אותה: 'בתי למה חזרת? אמרה לו: 'אבא אל תשאל שאלות, בבית של אחרים לא אעבוד אפילו שאלך עם כפכפי זהב, אעבוד בביתי, גם אם לא יהיה לי מה לאכול, אשתה מים מהבאר'. אביה שתק ולא שאל יותר דבר. העשיר חיפש אותה ולא מצא אותה. בא אל בית אביה ואמר לה: 'דיאמנטה, למה ברחת? לא שאלת, לא התעניינת, ספרי לי ממי נפגעת? מאשתי, מאחי, מילדיי?'. אמרה לו: 'אדוני, ממך לא שמעתי, לא נפגעתי. אין לי חשק לעבוד בבית של אחרים. לא בביתך ולא אצל אחרים'. אמר לה: 'ביום שליבך יתחרט, לא קניתי אותך שפחת עבד, אלוהים ישמור נשמע בשורות טובות'.

העשיר חוזר לביתו, אחיו הבין שדיאמנטה לא תעבוד, הפך חולה. נכנס לדיכאון. חולה אהבה. אחיו הביא לו רופא שאמר שהוא חולה מאד. אמר הבחור לאחיו: "אם תביא לי את דיאמנטה לכאן, אני בע"ה אבריא". הלך העשיר לדיאמנטה בכוחניות, ואמר לה: 'עכשיו תקומי ותבואי איתי, אחי עומד למות, קומי, את מצילה נפש'. אמרה לו דיאמנטה: "אני לא אלך ככה, אם אתה רוצה שאבוא אתך, קח אותי לדיין, תכתוב חוזה שאתה רוצה אותי לאחיך, מי שמתחרט ישלם כך וכך. ואם אחיך יחיה הוא יתחתן איתי". העשיר הסכים לקח אותה לדיין, וכתבו חוזה. לקח אותה בכבוד גדול לבית שלו. כאילו ביקש אותה. הבחור, שלא אכל ולא שתה, איבד הכרה, היא מבוהלת קוראת לעשיר, אחיו: "אחיך מת, תבוא מהר". העשיר מזמין שניים עשר רופאים- קונצ'ינטה. הרופאים הופתעו עד לאן הגיעה האהבה. אמרו: "הוא התייבש אין לו דם", הציעו, להעביר דם מדיאמנטה לבחור. וכך עשו, הבחור פקח עיניו. מיד התחתנו.

המשל אומר: אל תיקח בחורה בשל יופיה אלא בשל אופיה. היופי לא ממשיך לתמיד, האופי נמשך לתמיד. מי שיש לו גם אופי וגם יופי הוא עשיר גדול.

החיים בתוניס היו טובים. עלינו ארצה לא בגלל שלא היה לנו טוב. נכון שהייתה מלחמה, סבלנו, אנשים רבים מתו, הרבה פחד, חצי שנה עבדו בעבודות כפייה. לפני המלחמה היהודים עבדו במסחר עם הערבים כמו אחים, שותפות בכל דבר. אהבו זה את זה. הערבייה גידלה את ילדי היהודים כמו ילדיה שלה. אחרי המלחמה הערבים התהפכו, החלה אנטישמיות, הייתה שכנות אך גם זריקת אבנים וקללות ליהודים. החיים בסה"כ היו טובים. אנשים עבדו בכל מיני עבודות. אלו שלא למדו עבדו במסחר בחנויות. וכשעליתי לארץ ב 1948 אנשים למדו מקצועות, תפרו, היו עורכי דין.

נסענו כתיירים לטוניס לפני כ-20 שנה, הם קבלו אותי יפה, אך המדריך ביקש שלא נספר על היותנו מישראל. היחסים לא כבעבר. כשנכנסתי לחנות, לא אמרנו שאנחנו מישראל. מי שלא דיבר צרפתית או טוניסאית הם לא קיבלו אותו יפה.

סבא הגיע וסיפר סיפורי אלף לילה ולילה כל ערב. קראו לסבי יהודה וכל פעם קראנו לו לספר לנו סיפורים. הוא הפסיק כל פעם לספר במתח.

האב דואג לפרנסה והאישה לא יוצאת מהבית. לא מבקשת מבעלה לעזור לה. כל ערב יושבים לספר סיפורים. גברים ונשים יחדיו. ההתכנסויות של הנשים נועדו לספר סיפורים ביניהן. נשים התאספו יחדיו ודיברו על נושאים שונים. סיפור על כבוד האישה במשל: "תעבדי על הכבוד שלך כדי שיישאר נקי, אם כבודך נקי, הוא יעבוד בשבילך, אך אם כבודך יתלכלך לא יתכבס לא במים ולא בסבון".