אני מתוניסיה, נולדתי בגפסה, אני אחותי ואחי. כשהייתי קטנה עברתי לתוניס. בהיותי בת שמונה ואחותי בת שלוש עברנו לצרפת, למחנה במרסי. שם נולד אח נוסף ושאר האחים נולדו בארץ. אימי היתה כבת שלושים, אבי שנתיים מבוגר ממנה. כשעלינו לארץ בסוף 1949, עלינו ל'שער עלייה' בעתלית, משם לנתניה ומשם לירושלים. גרנו שנתיים באוהל, עברנו לצריפים למעברת תלפיות. ב1954 קבלנו דירה בקטמון. השתמשנו בתלושים למזון. אבא עבד ב'סולל בונה', היה בצבא, ואמי ניקתה משרדים. גרנו בפחונים בקטמון.
התחתנתי ב 1956. נולדו לי ילדים אחד אחר השני. היו לי 7 ילדים קטנים. לא היה לנו מקרר, לאט לאט התקדמנו. לא הלכנו לבית קפה, הכל היה סביב הילדים. היום ילד שאין לו מחשב או טלפון מרגיש שאין לו דבר. הילדים שלי שיחקו ביניהם, הייתה אהבה ביניהם, סיפורים ביניהם. לא קניתי להם צעצועים כי לא היה לנו כסף. שיחקו 'חמש אבנים', בחבל, בגומי, חדו חידונים ביניהם, תרגילים ביניהם, סיפרו סיפורים. יצאו לטייל - למשל באביב - וחזרו מרוצים, סיפרו על כלניות והפריחה והתלהבו. היו משחקים ביניהם, לאף אחד מהם לא היה שלט על הדלת 'לא להפריע'. הילדים שלי לא התפנקו, הסתפקנו במעט פעם. גידלתי שבעה ילדים בחדר אחד. הבית היה קטן- מטבח וחדר. חיממנו אוכל על פתיליה. הבית היה תמיד נקי. הטיולים אליהם יצאנו היו סביב הבית.