פרלה: "החמות והכלה יסתדרו כשהפחם ילבין"

אסתר: "ישן לילה אחד בביצה והפך למלך הצפרדעים", "מי שרוצה להיות יפה עליו לשלם על כך בסבל", "מי שבא ולא קרוא יכול לשבת על אבן". 

רבקה: "לך סיסרא בנחל קישון" 

אסתר: "אין עמי פת", "אדם מדבר מהרהורי ליבו", "למי שיש כסף סולחים על התנהגות לא טובה"

אשתו של בבא אליהו נפטרה, והוא נותר לבד. הביאו לו אשה להתחתן איתה. הוא נישא לה, ואחרי חודשיים שלושה היא לא מצאה חן בעיניו. הוא הלך לקופה שלו, הוציא כמה שטרות כפי שכתוב היה לה בכתובה, וגרש אותה. לא היו הולכים לרבנות להתגרש.

אני הייתי עדיין בתיכון, ושלמה אחי היה חייט. הייתה לו מתפרה קטנה, ואברם אחי התלמד אצלו. שלמה הרוויח טוב. לאבא היו שלוש חנויות, ובאחת מהן הייתה המתפרה של שלמה, ואברם התלמד אצלו. אחרי כמה שנים, לא הייתה לו הרבה עבודה, אז הוא נסע לעיר אחרת שבה עבד שם כל השבוע, והיה מגיע הביתה לשבת. בבית שלנו היו תלויות  תמונות של דב גרונר וז'בוטינסקי. שלמה ואברם דיברו כל הזמן על עליה לישראל. אברם עלה ראשון לארץ, נסע לאלג'יריה, משם לאוראן ומשם עלה על אוניה לישראל.

פעמיים עצרו אותו. היה מאוד מסוכן לנסוע לישראל. בפעם הראשונה המשטרה עצרה אותו בגבול אלג'יריה, בפעם השניה הצליח להגיע עד אוראן, ומשם עלה על אוניה לחיפה. בחיפה הוא פגש את החברים שלו שהקדימו לעלות, ויחד איתם התגייס לצבא. הוא היה שולח לנו מכתבים בערבית כתובים בכתב רש"י. גם אני בכיתה לימדו אותנו לכתוב כתב רש"י. לכתב רש"י קראו בערבית "נוס אלם" (חצי קולמוס).

אחרי העליה של אברם לארץ, אמא לא הפסיקה לבכות: אברם, אברם... ואז שלמה גם רצה לעלות. אמא התנתה את זה בכך שקודם יתחתן. הוא הכיר את מרים ונישא לה, הם באו לגור איתנו בבית. נתנו להם חדר אחד בבית. מרים נכנסה להריון והפילה את הוולד. אחרי ההפלה, הם החליטו לעלות לארץ, עלו על אוניה למרסי, והיו שם כמעט שנה בהכשרה ומשם עלו לארץ. הם התיישבו בקיבוץ בארות יצחק. בקיבוץ נולדו להם שתי בנות.

פרלה: בימי ראשון, היו החיילים (האמריקאים שהיו במרוקו במלחמה) יורדים למלאח. חשבו שהם באים לבלות. אמא הייתה בפניקה בימי ראשון הללו, הייתה מבהילה את כולם: "תסגרו את כל הדלתות כי החיילים באים". ככה היינו מבלים את ימי הראשון שלנו.

רבקה : נזכרתי בימי שישי אחה"צ לקראת שבת, היה עובר כרוז במלאח ומכריז שהוא אוסף אוכל לנזקקים.

מיכאל: היו כמה מנהגים לעזרה לעניים. כל שבוע היה מישהו מוועד הקהילה עובר מבית לבית, ונותנים לו כוס שמן. אחר היה עובר ואוסף קמח, לזה קראו "התמיד". (קרבן תמיד). ובימי שישי היה בא איש וועד אחר, לזה קראו "של הרבי" , לו היו נותנים כיכר לחם או חצי. את זה נתנו למשפחות נזקקות. מי שרצה לתרום כסף עשה את זה בשבת, לקרן קיימת, לבית הכנסת.

אני נולדתי ביום האירוסין של אחותי הגדולה. הבית מלא אורחים, ובעלת הבית איננה. שאלו: איפה אמא של הכלה? ענו להם: היא עלתה לעליית הגג כדי ללדת. האורחים כמובן הבינו את הרמז והזעיקו את המיילדת כדי לעזור לאמא בלידה, והאורחים התפזרו להם לביתם.

סבא אליהו היה מפקח של בית הספר "אם הבנים". הוא אמר לאמא שאותי היא לא צריכה לשלוח לבית הספר הצרפתי ושתשאיר אותי ב"תלמוד תורה". שם למדתי את פרשת השבוע, את התפילות, וכאשר הגעתי לארץ ידעתי לדבר עברית. היא הייתה טובה יותר משל הילדים שהיו איתי בכיתה א', אז המורה הציעה לאמי להקפיץ אותי לכיתה ב'. בגלל שלמדתי בתלמוד תורה וידעתי את התפילות, הייתי מצטרפת לאבא שלי כל שבת לבית הכנסת. כולם תהו, איך הילדה הקטנה הזאת יודעת את התפילות. אפילו פעם העלו אותי לתורה בשמחת תורה.

שני אחי הגדולים עלול לישראל בשנת 1947, ואימי לא ידעה את נפשה: "אני רוצה להיות עם הבנים שלי". אבא לא רצה לשמוע על עליה לישראל, אבל אמא לא נתנה לו מנוח, יום ולילה, יום ולילה היא ביקשה : "נעלה לירושלים עם הבנים שלי", עד שנשבר והחליטו לעלות לארץ. בגלל זה כבר לא הלכתי לבית הספר הצרפתי. סבא שלי אמר שמאחר ואתם עולים לישראל עוד מעט, אין כבר טעם לעבור בית ספר, תישארי כבר בתלמוד תורה. עלינו לארץ ב-1950.

במימונה, היה בית פתוח. הילדים הגדולים בני חמש עשרה-שש עשרה היו מתלבשים כמו בני ישראל ועוברים מבית לבית, מברכים בברכת "תרבחו ותסעדו" ומקבלים עוגות וכסף. גם בפסח היו כמה שכנים מתחפשים לבני ישראל, נכנסים מבית לבית ומודיעים: "כך יצאו בני ישראל ממצרים".

הסבא שלנו, בבא אליהו (רבי אליהו נחמני) היה רב, והיה בוועד הקהילה של מכנס. תפקידו היה מפקח על החינוך בתלמוד תורה. הוא היה מגיע כל חודשיים-שלושה לתלמוד תורה לעקוב אחרי הנעשה בבית הספר. אני הייתי קטנה, בת ארבע-חמש שנים ושלחו אותי לתלמוד תורה. אסתר ואני היינו מאוד קרובות בגיל, יש ביננו שנה הפרש. היינו משחקות בבית, רצות ובעיקר מאוד מרעישות. אז סבתא ביקשה מאבא שלה, בבא אליהו, לקחת אחת מאיתנו לבי"ס. הכניסו אותי לתלמוד תורה. בכל שולחן בכיתה היה חור בשביל לשים את קסת הדיו. אני הייתי מגיעה כל בוקר עם שמלה נקיה, וחוזרת הביתה עם שמלה מוכתמת מדיו. אחרי כמה שנים עברתי לבי"ס 'אליאנס', שם למדנו עברית. המורה בבית הספר היה חבר של אחותי הגדולה. הייתי יוצאת מהכיתה כי לא עניין אותי, והוא העלים עין.

את הסוכה היו בונים בגינה פנימית – מעין פטיו של הבית. את כל הקירות בנו מקנים, ומעל שמו לוח עץ מסביב. את הקנים הללו היו קושרים אחד לשני, אחד לשני עד שבנו 3 קירות. את הדלת היו סוגרים בסדין. לאחר מכן שמו סדינים על כל הקירות, שטיחים על הרצפה, וקישטו את הכל במטפחות ראש רקומות. אני זוכרת שביום האחרון של החג, באו כל הילדים וכל הנכדים ונכנסו לסוכה. שמו במרכז קערת חרס בה לשו את הבצק "ספנה", ואבא היה מרים כל נכד בתורו ועושה איתו שבעה סיבובים מסביב לקערה הזאת, וכולנו אחריו. זה היה "ליל-תדוור", מעין הקפות.

אספר לך על בר המצווה של בן הדוד שלי. הייתי אז בת ארבע  והזמינו אותנו. בדרך כלל הילדים לא הוזמנו למסיבות, אלא אם כן זה היה מישהו קרוב. בבוקר כולם הלכו לבית הכנסת להנחת התפילין. בסיום התפילה כל באי בית הכנסת, המשפחה והחברים ליוו את חתן בר המצווה בתהלוכה עד לביתו. כל הדרך זרקו עליו סוכריות ומתוקים. המסיבה עצמה נערכה בביתו של הסבא שלנו. כל הדרך ליוו את חתן המצווה בצהלולים ושירים. בבית היה שולחן ערוך בכל טוב, עם עוגיות בכל הטעמים כמו שולחן המימונה.

אמא שלי, במרוקו, הייתה עקרת בית. היא לא למדה, לא ידעה קרוא וכתוב, אבל הייתה לה חוכמת חיים ואינטליגנציה יותר מהרבה אנשים אחרים שלמדו. הנושא הזה כל כך חרה לה, שהיה לה מאוד חשוב שהילדים ילמדו. היא לא הרשתה לנו להיעדר מבית הספר אף לא ליום אחד. היא רצתה שאנחנו נקבל את מה שנמנע ממנה. לאבא הייתה חנות בדים. הוא פרנס את המשפחה בכבוד. לא היינו עשירים, אבל לא חסר היה לנו כלום. מעמד בינוני. הילדים בבית הספר, אמא בבית ואבא היה יוצא כל יום לחנות שלו. אחותי שגדולה ממני הייתה תופרת; שתי האחיות הגדולות ממני היו תופרות. בגלל זה היא לא הסכימה לעזור בעבודות הבית, לכן אני הייתי זאת שעזרה לאמא בבית. במרוקו כמו מישל, למדתי בבי"ס 'אליאנס', כשגמרתי את בית הספר היסודי עלינו ארצה. הייתי אז בת 14. בבית הספר אליאנס, למדנו דקדוק, שפה ואת כל המקצועות שלומדים בתוכנית הלימודים הצרפתית כמו באלג'יריה ובטוניס.

עלינו לארץ, בנוסף לשלושתם (אמא , אבא וסבתא), עלינו גם אסתר, רבקה, אני וחסיבה, אחותי שגדולה ממנו (ממישל). הוא לא בא איתנו, אלא הרבה אחרינו. הגעתי למושב עם המשפחה, ובזמנו לא היה בית ספר לילדים בגילי, לכן הלכתי לעבוד על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. במושב עוד לא הייתה עבודה, אז עבדתי בחקלאות, במשתלה. שם היינו עושים הרכבות לעצים ונותנים אותם למושבים כדי לשתול. כאשר נסגרה המשתלה, הלכתי לעבוד בקיבוץ 'בארות יצחק'. עבדתי שם בגיהוץ במחסן הבגדים של הקיבוץ.

התחלתי לעבוד בתור מנקה בבית חולים. הייתי נכנסת ומנקה את החדר. תוך כדי עבודה הייתי שרה לי שירים בצרפתית. יום אחד נכנסה אחראית חדר הניתוח ואמרה לי : "אני כל יום באה לכאן ושומעת את השירה שלך. תגידי, למה את עושה עבודה כזאת? " עניתי, שאין לי עבודה אחרת, ואני חייבת לעזור בפרנסת הבית. היא אמרה לי: "אני לא מסכימה, אני אקח אותך לבית ספר לאחיות, ותתחילי ללמוד שם. היום משלמים לאחיות מלגה כדי ללמוד. את הכסף הזה שתקבלי תתני למשפחה שלך, ואת תלמדי". באתי הביתה וסיפרתי לאמא על ההצעה, ותהיתי איתה מי יעזור להם. אבל אמא היתה מאוד נחושה: "את תלכי ללמוד, אנחנו נסתדר". כשסיימתי הציעו לי להיות מיילדת. שלחו אותי להשתלמות בבית חולים בכפר סבא. שם הכרתי אחת החולות, שהיום היא גיסתי. היא הכירה לי את אחיה, איתו התחתנתי והלכנו לגור בבני ברק. התחלתי לעבוד בבית החולים 'בילינסון'.