החיים במרוקו והעלייה לארץ

אמא שלי, במרוקו, הייתה עקרת בית. היא לא למדה, לא ידעה קרוא וכתוב, אבל הייתה לה חוכמת חיים ואינטליגנציה יותר מהרבה אנשים אחרים שלמדו. הנושא הזה כל כך חרה לה, שהיה לה מאוד חשוב שהילדים ילמדו. היא לא הרשתה לנו להיעדר מבית הספר אף לא ליום אחד. היא רצתה שאנחנו נקבל את מה שנמנע ממנה. לאבא הייתה חנות בדים. הוא פרנס את המשפחה בכבוד. לא היינו עשירים, אבל לא חסר היה לנו כלום. מעמד בינוני. הילדים בבית הספר, אמא בבית ואבא היה יוצא כל יום לחנות שלו. אחותי שגדולה ממני הייתה תופרת; שתי האחיות הגדולות ממני היו תופרות. בגלל זה היא לא הסכימה לעזור בעבודות הבית, לכן אני הייתי זאת שעזרה לאמא בבית. במרוקו כמו מישל, למדתי בבי"ס 'אליאנס', כשגמרתי את בית הספר היסודי עלינו ארצה. הייתי אז בת 14. בבית הספר אליאנס, למדנו דקדוק, שפה ואת כל המקצועות שלומדים בתוכנית הלימודים הצרפתית כמו באלג'יריה ובטוניס.

עלינו לארץ, בנוסף לשלושתם (אמא , אבא וסבתא), עלינו גם אסתר, רבקה, אני וחסיבה, אחותי שגדולה ממנו (ממישל). הוא לא בא איתנו, אלא הרבה אחרינו. הגעתי למושב עם המשפחה, ובזמנו לא היה בית ספר לילדים בגילי, לכן הלכתי לעבוד על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. במושב עוד לא הייתה עבודה, אז עבדתי בחקלאות, במשתלה. שם היינו עושים הרכבות לעצים ונותנים אותם למושבים כדי לשתול. כאשר נסגרה המשתלה, הלכתי לעבוד בקיבוץ 'בארות יצחק'. עבדתי שם בגיהוץ במחסן הבגדים של הקיבוץ.

התחלתי לעבוד בתור מנקה בבית חולים. הייתי נכנסת ומנקה את החדר. תוך כדי עבודה הייתי שרה לי שירים בצרפתית. יום אחד נכנסה אחראית חדר הניתוח ואמרה לי : "אני כל יום באה לכאן ושומעת את השירה שלך. תגידי, למה את עושה עבודה כזאת? " עניתי, שאין לי עבודה אחרת, ואני חייבת לעזור בפרנסת הבית. היא אמרה לי: "אני לא מסכימה, אני אקח אותך לבית ספר לאחיות, ותתחילי ללמוד שם. היום משלמים לאחיות מלגה כדי ללמוד. את הכסף הזה שתקבלי תתני למשפחה שלך, ואת תלמדי". באתי הביתה וסיפרתי לאמא על ההצעה, ותהיתי איתה מי יעזור להם. אבל אמא היתה מאוד נחושה: "את תלכי ללמוד, אנחנו נסתדר". כשסיימתי הציעו לי להיות מיילדת. שלחו אותי להשתלמות בבית חולים בכפר סבא. שם הכרתי אחת החולות, שהיום היא גיסתי. היא הכירה לי את אחיה, איתו התחתנתי והלכנו לגור בבני ברק. התחלתי לעבוד בבית החולים 'בילינסון'.