נעמה ד׳: היו יהודים מוסרים, מלשינים. האיש הלשין למושל, והמושל שלח שני חיילים שהגיעו לביתנו, ומסרו שהם מטעם המושל. אימי אמרה: אני אלמנה רחמו עלי. החיילים לא קיבלו זאת. כשהגיעו חיילים לביתנו בזמן שאבי עוד חי, בישלנו להם כשוחד, והחבאנו את הסירים בין הקש. כשהאימאם מת החלו פרעות, וזו היתה מתנה מהקב"ה שנעלה לא"י. הפרעות זירזו את העלייה. היתה לי חברה ערביה שאמרה לי: את תראי את תלכי לאל-קודס (כך כינו את ארץ ישראל), יקחו את בעלך, יטביעו את בעלך בים ואותך יקחו לאישה. אמרתי לה: אל דאגה לא יקרה כלום. הגויים לא רצו שנלך, הלכנו ולקחנו את כלי הפסח בנפרד מכלי היום יום. לקחנו כסף, שקדים וצימוקים, צידה לדרך.

חנינו בדרך אצל הגויים ומסרנו להם כסף, וכך הם אפשרו לנו לישון עד למחרת. ולמחרת שוב הולכים. הגיעו למחנה חאשד בעדן. שושנה, הבת שלי, היתה עם חום גבוה, לקחו אותה לאספתן, לבית החולים. אני לא הסכמתי להיפרד ממנה, אמרו לי שיקחו אותה, אך אני לא מפרידה את ילדתי ממני.

האחיות במחנה העולים חשבו שאני לא מבינה עברית. ידעתי עברית כי בילדותי בית הכנסת היה ליד ביתי, הכנסנו את הראש דרך החלונות, ודקלמנו את תפילת הגברים. הבת היתה בת שנה וחצי, האחות אמרה לי: את באת להוסיף לה חום. נגעתי בה, ככה וככה, אין לה חום, היא בריאה. אמרה לי האחות: אני אראה לך, אם את טמאה אני אהיה יותר גרועה ממך. והיא הוציאה אותי מהחדר. אמרה לי: מחר תבואי בשעה 13, אמרנו בסדר מחר מחר. בשעה אחת הלכתי והיא ראתה אותי. היה שומר תימני והאבא לא אוהב שצועקים או מתחצפים. ביקשתי מהשומר לגנוב את הילדה, אמר השומר: מה, יכניסו אותי לבית הסוהר? אמרתי לו: אם יבואו אליך בטענות, תאמר שאמא שלה באה, זרקה עליך אבנים ואני פחדתי ממנה. היא התנפלה עלי ונתתי לה את הבת שלה וברחתי.

אמרתי לו: שיכניסו אותי לבית הסוהר. אמר: תבואי בשעה עשר בלילה. הוא התכוון לעזור לי. האחיות בנתיים עושות חיים שותות תה. הילדים ישנים. לקחתי איתי שמיכה כדי שלא ידעו. אמרתי לשומר: אם היא ישנה כסה אותה ותן לי אותה. עטפתי אותה בשמיכה, סתמתי לה את הפה עם ידי, ונתתי לשומר שני גרוש. אמר: אוי ואבוי לך אם..., אמרתי לו: אני אראה לך איפה האוהל שלי, אם ידברו אליך אני אלך לבית הסוהר וירביצו לי, מי שיבוא אני אתן לו אבנים, ויכניסו אותי כל ימי חיי לבית הסוהר, אני לא אתן את הבת שלי. רציתי שתהיה איתי לפני שאנחנו עוברים לעין שמר.

הודיעו לנו ברמקול שעולים ארצה.

נעמה ר׳: מה לקחת איתך למטוס? 

לקחתי את שני ילדי ולבוש שהיה עלי. היו לי תכשיטים, צמידים, מכרתי אותם בדרך שיהיה לי אוכל. הלך הכסף לבניין שישבנו בו 3.5 שנים. הגענו לארץ ישראל. שממה. איפה ארץ חלב ודבש? שעה שמדליקים את הנרות בשישי בערב.

נעמה ר׳: איפה?

נעמה ד׳: בעין שמר פינו לנו מקומות של אנגלים. בשבת נתנו לנו האנגר, היה לנו אשל וגבינה בערב שבת, כדי שנחייה, נתנו לנו לחם שקראנו לו רותי. נתנו לנו זיתים שחורים טעימים. אנחנו לא היינו רגילים לכך, זרקנו אותם לפח האשפה. תפסו אותנו 9 חודשים בעין שמר. רצינו להיות עצמאיים, לעבוד בעצמנו. שילמנו כסף, יש לנו ילדים, כבר היה לי הבן יוסף. הגעתי עם האוכל. בצד הזה משפחה זרה, פה אנחנו.

נעמה ר׳: איפה רחצתם ידיים, או הלכתם לשירותים?

נעמה ד׳: השירותים היו רחוקים מהאוהל. משותפים לכולם. היה טור של ברזים.

נעמה ר׳: מאיפה הביאו לכם אוכל?

נעמה ד׳: היו הרבה נשים מבשלות בחדר האוכל. בעלי הלך בוקר ערב וצהריים.

נעמה ר׳: איך ידעו כמה אוכל לתת לכם?

נעמה ד׳: לפי מספר הנפשות ע"פ כרטיס, שבו היה רשום. היינו ארבעה. הייתי הרה ובעלי לא נתן לי לצאת מהאוהל,.הוא פחד שיקחו את הילד. שמענו דיבורים על גניבת הילדים בעין שמר. אמרתי: אני לא יכולה ללדת ויש אנשים באוהל. המיטות של המשפחות היו אחת מול השניה. הם ארבעה ואנחנו ארבעה.

נעמה ר׳: אם ילד צריך פיפי בלילה מה עשיתם?

נעמ ד׳: לוקחת אותו עד בית השימוש. היה ליד האוהלים.

נעצה ר׳: ואם ירד גשם?

נעמה ד׳: יצאנו, מה נעשה. פעם נשבר העמוד של האוהל מרוב הגשם וירד גם שלג. העמוד נשבר עלינו, עלי ועל ילדיי. היה לנו פנס, אין חשמל.

נעמה ר׳: מי נתן לכם פנס?

נעמה ד׳: הממשלה.

נעמה ר׳: איך הדלקתם את הפנס?

נעמה ד׳: עם נפט, האחראים היו ממלאים אותו. הם טיפלו בנו.

נעמה ד: ילדתי בת, אמא שלי הראתה לי וכל זה היה אדום אדום. היא חששה שהבת שלי תלך לשווא. היא היתה אומרת לי שהבת שלי תמות.

נעמה ר׳: לא היתה מיילדת בתימן?

נעמה ד׳: לא. המבוגרות יילדו את הצעירות. גוזרות את חבל הטבור, וקוברות את השליה. רוחצות את האישה. במשך חודש, אחיותי לא נתנו לי לקום מהמיטה. נתנו לי לאכול, הריש, עשיט.

נעמה: אם תינוק לא יונק, מה הייתם עושים?

נעמה ד׳: בתימן לא היה ילד שלא ינק. אמרתי לבעלי תתקשר לאמבולנס שייקח אותי לחדרה. הייתי קרובה לעין שמר, אבל בעלי לא הסכים. אמרתי לו: אני אחראית. הם לא יקחו לי את הילד. אם הם יקחו אותו, אגיד שיקחו אותי יחד איתו. נשארתי שלוש שעות וצעקתי לשמים. התביישתי מהאנשים הזרים שהיו באוהל. הגעתי לבית חולים ותוך שעה ילדתי את הבן. הייתי מבסוטית, כמו כשאת מטפלת בתינוק. השאירו אותי 10 ימים בבית חולים. מה? תחזרי לאוהל ותסבלי? זו היתה לידה שלישית. שכנעו אותי להישאר, אמרו לי: אל תפחדי. שמרתי על בני. היו נותנים לי אותו שלוש פעמים ביום. הנקתי אותו, היה לי אוכל טוב, שתיה טובה וחלב מספיק. אחרי 10 ימים אמרו לי מספיק לך, תלכי חזרה לאוהל. הם הסיעו אותי באמבולנס. כשהאישה יוצאת מבית החולים, לוקחים את התינוק לבית תינוקות במקום מגוריה. הגעתי לבית התינוקות, יצאה המנהלת ואמרה: גברת, אני מצטערת צער גדול, לבנך אין מקום בבית התינוקות. בית התינוקות מלא ילדים. אמרתי ביני לבין עצמי, זה מה שאני רוצה, ללכת עם הבן שלי. באמת התנהגו איתנו בסדר. אמרתי לבעלי, יש לנו מוהל צדיק ומבין. תביא את המוהל, אברהם סברי, אלי ואני אשאל אותו, הוא בדק אותו והילד בריא. אמרתי לו: הילד שקט, יונק וישן. המוהל שאל אותי: את תשמעי מה שאני אגיד לך?' אבל בעלי רועד, פוחד. הוא היה כשר. אני רחצתי וטיפלתי, אמר המוהל: בואי נעשה לילד ברית מילה הוא יהיה בריא, הוא יחיה. ואם זה ככה (ימות) זכה בברית. ימות עם מצווה. אמרתי לו: אני אחריך. יש הקב"ה, מי שברא אותו ירפא אותו. רק עשה לו את הברית והוא צרח. אמר לי המוהל: עכשיו את רואה. עכשיו הוא יבלבל אותך. וכל הזמן יבכה. אמרתי לו זה מה שאנחנו רוצים. אביו אהב אותו, מת עליו.

נעמה ר׳: בתימן מה עושה היולדת אחרי הלידה? כמה זמן נשארת בבית?

נעמה ד׳: היולדת אחרי לידה יושבת בבית, עושים לה זאפה, עושים לה שמח כשהיא יוצאת החוצה. אני יצאתי אחרי חודש, האחיות שלי שמרו עלי. בתום חודש מלבישים אותי שמלה, וצהלולים, לובשים בגדי חתונה, מתופפים. לקחו אותי לבאר ממנה שאבו מים. ישבנו קצת שם וחזרנו הביתה. במהלך החודש אוכלים עשית והריש, וסמנא, חמאה מותכת עם דבש. בצהרים נותנים פיתות ולחוח, הכל בשפע.

מה נתנו לך לעשות כשהיית קטנה? אמא שלי למדה אותי לקלוע בקש- לעזף. לפרנסתי הייתי קולעת ובעלי היה נפח. מכרנו את התוצרים לגויים. היהודים עבדו עם עורות, ואבי היה סנדלר.

היחסים היו טובים, היו נותנים לנו חלב ולבן (לבנה). לא היו ליהודים אדמות, רק לערבים. אמרו שהאדמות רק של הערבים.

אם לערבים היתה חתונה הלכנו אליהם, היינו כמו אחים, הלבוש של היהודים היה אחר.

שאלנו אותם מהו חלבי או בשרי, היו אומרים אללא אכבר, אלוהים גדול. אנחנו נותנים לכם רק נקי.

האימאם אהב את היהודים. אחרי הרצח שלו היו פרעות, הוא לא רצה שהיהודים יכנסו לארץ ישראל.

הייתי בת 15, כשהתחתנתי אבא שלי הציע לי את אחיו כחתן. אמר לי: אני אראה לך את הדוד שלך, אני מקווה שאת סומכת עלי ומכבדת אותי. בעלי הוא אחי אבי. אמרתי לאבי: 'הוא יותר ממני ב 10 שנים, ואני רק בת 15', אמר: 'אל תדאגי אני אחתן אותך בחתונה שעוד לא היתה ואתן לך מתנות, אני אלך לצנעא, ואקנה לך תכשיטים' כל זה כדי שאסכים.

הוא אהב אותי ואני אותו, נ:החתן? לא, אבא שלי. ואת הכרת את החתן? לא הוא בן בית אצלנו. כשהוא הרוויח משהו הוא נתן לאמי שתחביא אצלה. אמרתי: ריבונו של עולם, אני לא אשבור את המילה של אבי.

לצערי, לצערי, אבא עשה לנו אירוסין, חודשים אחרי האירוסין, באה מחלת הסובע, מחלה של שבוע, מי שאלוהים רוצה שיחיה חי, מי שגזר עליו מהשמים מת. אבי מת ממחלה זו. בעלי היה באבל על אחיו שנה.

בתימן עשו שבוע חינה, ועושים קישוט, ששמו בתימנית, שזאר- החומר שמקשט, צבעו שחור. השזאר משמש לנקודות קישוט - נקרא נגוש. במוצאי שבת, אחרי שבוע השמחה, לוקחים אותי לבית בעלי. נ: איך לוקחים אותך לבעלך? נ: עושים לי זאפה, שירה ותהלוכה מבית הכלה עד בית החתן. האחים והאחיות מלווים אותי, מתופפים בתוף, (שעוד נמצא אצלי), מזכרת לילדיי. שתי נשים שרות, מבית הכלה עד בית החתן ומלוות אותה. מה לבשת? לבוש - של צנעה, לבוש יפה, המכנסים רקומים עד הברך. השמלה מהצואר עד למטה עם חרוזים מכסף, חרוזי פיליגרן בקדמת הבגד. בדרך לארץ מכרנו את הבגדים, לא היה לנו מה לאכול.

נ: כשבאת לבית החתן, וישבת ליד החתן מה עשיתם? הייתי מכוסה, כל הדרך מהבית עד בית החתן. הייתי מכוסה, ותמכו בי אלו שליוו אותי. כשהגעתי אליו שמו לי על הראש מגרמה, וכיסיתי את הפנים. החתן מגיע ומרים את המגרמה, אח"כ גילה את פניי ונישק אותי, לא היה אף אחד בחדר, רק אני והוא לבדנו. אחר כך, אחרי חצי שעה-שעה הגיעו אנשים. זה 'יחוד'. הסכמתי להרים את המגרמה אחרי שנתן לי 2 גרוש. ככה היו נותנים בתימן 2 גרוש. אח"כ דיברנו.

מה עשיתם אחרי ה'ייחוד'? לא עשינו שום דבר. מה עשו האחרים? מה עשיתם כשהגעתם לבית של החתן? כשהגיעו אנשים נתנו לנו מתנות חתונה, נותנים גרוש חצי גרוש ולעיתים פחות. אצל הגברים הכריזו: 'מי עוד נותן לחתן ולכלה?' היו אומרים מתנה לחתן, מתנה לחתן ולכלה. כלה נתנו בשקט. אם הכריזו לחתן, סימן שזה לחתן ולכלה.

אחרי הריפט (זמן המתנות), נותנים לאכול גרישה ודבש ושמן, בערבית נקרא עשית וסמנה.