מוקדש לבעלי ולבניי- זכריה ובנימין דוד
הייתי בת 15, כשהתחתנתי אבא שלי הציע לי את אחיו כחתן. אמר לי: אני אראה לך את הדוד שלך, אני מקווה שאת סומכת עלי ומכבדת אותי. בעלי הוא אחי אבי. אמרתי לאבי: 'הוא יותר ממני ב 10 שנים, ואני רק בת 15', אמר: 'אל תדאגי אני אחתן אותך בחתונה שעוד לא היתה ואתן לך מתנות, אני אלך לצנעא, ואקנה לך תכשיטים' כל זה כדי שאסכים.
הוא אהב אותי ואני אותו, נ:החתן? לא, אבא שלי. ואת הכרת את החתן? לא הוא בן בית אצלנו. כשהוא הרוויח משהו הוא נתן לאמי שתחביא אצלה. אמרתי: ריבונו של עולם, אני לא אשבור את המילה של אבי.
לצערי, לצערי, אבא עשה לנו אירוסין, חודשים אחרי האירוסין, באה מחלת הסובע, מחלה של שבוע, מי שאלוהים רוצה שיחיה חי, מי שגזר עליו מהשמים מת. אבי מת ממחלה זו. בעלי היה באבל על אחיו שנה.
בתימן עשו שבוע חינה, ועושים קישוט, ששמו בתימנית, שזאר- החומר שמקשט, צבעו שחור. השזאר משמש לנקודות קישוט - נקרא נגוש. במוצאי שבת, אחרי שבוע השמחה, לוקחים אותי לבית בעלי. נ: איך לוקחים אותך לבעלך? נ: עושים לי זאפה, שירה ותהלוכה מבית הכלה עד בית החתן. האחים והאחיות מלווים אותי, מתופפים בתוף, (שעוד נמצא אצלי), מזכרת לילדיי. שתי נשים שרות, מבית הכלה עד בית החתן ומלוות אותה. מה לבשת? לבוש - של צנעה, לבוש יפה, המכנסים רקומים עד הברך. השמלה מהצואר עד למטה עם חרוזים מכסף, חרוזי פיליגרן בקדמת הבגד. בדרך לארץ מכרנו את הבגדים, לא היה לנו מה לאכול.
נ: כשבאת לבית החתן, וישבת ליד החתן מה עשיתם? הייתי מכוסה, כל הדרך מהבית עד בית החתן. הייתי מכוסה, ותמכו בי אלו שליוו אותי. כשהגעתי אליו שמו לי על הראש מגרמה, וכיסיתי את הפנים. החתן מגיע ומרים את המגרמה, אח"כ גילה את פניי ונישק אותי, לא היה אף אחד בחדר, רק אני והוא לבדנו. אחר כך, אחרי חצי שעה-שעה הגיעו אנשים. זה 'יחוד'. הסכמתי להרים את המגרמה אחרי שנתן לי 2 גרוש. ככה היו נותנים בתימן 2 גרוש. אח"כ דיברנו.
מה עשיתם אחרי ה'ייחוד'? לא עשינו שום דבר. מה עשו האחרים? מה עשיתם כשהגעתם לבית של החתן? כשהגיעו אנשים נתנו לנו מתנות חתונה, נותנים גרוש חצי גרוש ולעיתים פחות. אצל הגברים הכריזו: 'מי עוד נותן לחתן ולכלה?' היו אומרים מתנה לחתן, מתנה לחתן ולכלה. כלה נתנו בשקט. אם הכריזו לחתן, סימן שזה לחתן ולכלה.
אחרי הריפט (זמן המתנות), נותנים לאכול גרישה ודבש ושמן, בערבית נקרא עשית וסמנה.