שמחה: היינו עושים, היינו עושים את המצות בידיים שלנו. במרוקו היה מגיע פסח, צובעים בידיים שלנו עושים צבע בידיים שלנו, לוקחים את החיטה, נלך וניקח לרב שינקה את המכונה, וניקח את החיטה נטחן אותה, נטחן אותה, ונביא אותה ונביא אותה, וננפה אותה עד שנעשה מצות, נעשה, נמלא מים מהבאר ונאחסן אותם בכוכבים (בלילה - תחת כיפת השמיים) כדי שלא יהיה חם, כן, לפני שהשמש עולה אנחנו מוציאים אותם מהשמש, כדי שהמים לא יתחממו, אסור, כן,  אלה המים של המצות. באים אנשים, את הולכת תעזור לה את זה, באים יעזרו לך, עוזרים לך, צריך לעזור להם ויבואו לעזור לך, כן. שישה-שבעה כן, אסור שהבצק יעמוד, אסור, צריך לערבב אותו כן, ואתה מנקב אותו בידיים שלך אין את הגלגל הזה כדי שתעביר עליו באצבעות שלך בידיים שלך, תנקב אותו, כן. בידיים שלנו היינו מסדרים את המצות. 

תה תה היינו עושים אותו עם נענע לבד ושותים עם תמרים, שותים אותו עם תמרים בלי סוכר, בלי סלק סוכר (סכור – הימנעות מסוכר בפסח – תמרים שימשו כתחליף סוכר). היו אומרים אסור עם סוכר, אסור סוכר, שותים רק עם תמרים. יום אחד הלכה חמותי הלכה למושב פרוונה, היה שם רב אחד, מכירה אותו מנטיפה (כפר במרוקו), מהמשפחה שלה. הלכה אליו, הכינו לה תה, שמו לה בו סוכר, לא רצתה לשתות אותו, אמר לה: "תשתי יהודייה, תשתי", אמרה לו: "לא הרב, לא, אסור", אמר לה: "מה את יותר טובה ממני? אני רב אני שותה אותו ואת לא תשתי אותו?" אמרה לו: "לא, כבוד הרב, אני לא אשתה אותו", אמר לה: אם לא הייתי רואה את הסכור (סלק סוכר), איך הכינו אותו כאן, כן, אבל אני ראיתי בעיניים שלי איך מכינים את הסלק סוכר, סלק סוכר, אני ראיתי איך מכינים אותו סלק סוכר הוא מכינים אותו ראיתי כמו כמו סלק כמו, כמו סלק, השורש כמו סלק סוכר". הוא, הם היו גרים במושב בניצן. אמר: "אני ראיתי אותו בעיניים שלי, אם לא הייתי רואה בעיניים שלי, לא אשקר". אמר לה: "במרוקו כן, אומרים לנו איך להכין, אבל פה פה, אני ראיתי בעיניים שלי איך מכינים אותו, בגלל זה תשתי, על המילה שלי". והיא שתתה אותו, באה אלינו לעכו, אמרה: "אני שתיתי סוכר", אמרתי לה: "איך שתית עם סוכר?" אמרה לי: "רבי ישעיה אמר לי אמר לי אמר לי. אמרתי לה: "משעכשיו אמרת את זה אז גם אנחנו נשתה". מהשנה הזאת גם אנחנו שתינו, התחלנו לשתות סכור, עושים נענע ושותים סוכר.

שמחה: אנחנו היינו שלושה במשפחה, שלושה במשפחה, באו ורשמו אותנו, אנחנו היינו במקום קטן, לא הרבה במשפחה, היה מקום, אנחנו איפה שהיינו גרים, היינו במקום קטן, רשמו אותנו כולנו שם, באו רשמנו אותנו, הסוכנות הביאה אותנו לישראל, לקחו אותנו למושב, מושב ליד ירושלים, הייתה מלחמה, אנחנו לא רצינו לשבת, הרגו שם תימנים במושב, אנחנו לא רצינו לשבת שם במושב, הלכו לסוכנות כדי שיחליפו לנו, לא רצו להחליף לנו, אמר לא, כאן תיבנה עירכם, נביא אתכם לכאן, לא נחליף לכם, כאן תשבו. 

אמרנו להם, אנחנו לא נשב כאן, אמר לא, כאן תשבו, אמרנו להם לא נשב כאן, אמרנו נביא אוטובוס ונלך לסוכנות ונשב להם שם בירושלים, החזירו אותנו למושב, והסוכנות... של המושב, לא רצינו, בסוף, באנו קנינו... לא רצו להחליף לנו... הייתה מלחמה, הרגו תימנים במושב... היה משה דיין זכרונו לברכה, נכנסו לכפר, הייתה מלחמה, לא רצינו לשבת, לא רצינו לשבת במושב, באנו לעכו, באנו קנינו... לא מכרו דירות, רק דמי מפתח, קנינו בכסף שהיה לנו קנינו בדמי מפתח, היינו אנחנו שלושה אחים, קנינו בית אחד, כן שלוש, שלושה אחים היינו בבית אחד, שם. 

אחר כך היינו שם, הייתה מעברה, נתנו לאחד האחים, נתנו מעברה, גר בה, היו לנו שני אחים שם עם ילדים, וקנינו עוד אחד, והיינו אחד ליד השני. אז בסוף, כל אחד, כל אחד קנה את הבית שלו לבדו, הצדיק שם רבי חנניה כהן, רבי חננייה הצדיק, משבאנו לישראל, ואנחנו הלכנו, עשינו סעודה שם, עשינו סעודה כולנו כל מי שעלה לישראל, לקחנו תבשילים, ושחטנו, ועשינו סעודה, משעלינו לישראל, כל אחד הלך למקום אחר, אף אחד לא לקח לאחר... משבאנו לישראל אף אחד... הייתה אחת תפסו אותה התקפים, אז רבי חנניה בא לה בזה, אמר לה אני עמדתי לצידכם עד שבאתם לישראל ואתם כבר לא קוראים לי, בפעם הראשונה בא אליה, בפעם השנייה בא אליה, אז בעלה שלח לכולם אלה שהיו בכפר שלנו, שלח להם, אמר להם רבי חנניה בא לאישתי בהתקף, זה מה שהיה, מה שהיה, קומו תעשו לו סעודה, קומו, לא רוצים, תדאגו לעצמכם.

ככה היה, קמו עשו סעודה, עשו אותה בעכו באו כולם, עד שעשו אותה בנתיבות, איפה שהיו אנשים מהכפר שלנו, עשו אותה, שנה בנתיבות, שנה בבית שמש, היו עושים אותה, אחר כך כל שנה כבר לא, אנשים מתו, ועכשיו כל אחד עושה בעיר שלו. אנחנו עכו ומעלות עושים אותה ביחד, בית שמש עושים לבד, ונתיבות לבד, בית שמש עכשיו בונים לו שם, שולחים כסף ובונים לו עכשיו שם.