מראיינת: תגידי לי מה לימדתם את הקטנים? הכתיבה? מה לימדתם?

ציביה: לימדנו הקריאה, לימדנו אותם יתפללו

(מכוונת את ציביה לדבר בערבית)

מראיינת: יתפללו

ציביה: להתפלל, נכנסים לכיתה, תפילה בהתאם,  עכשיו אני, כיתה ב' אתן לה לפי יכולתה כיתה ג', וכיתה ה', הייתי מלמדת שלוש

אחרי התפילה מתחילים שיעור, שיעור קריאה, מתחילים ללמד אותם, ומסבירים להם, ועושים להם באור מילים, אח"כ שיעור כתיבה, או היסטוריה, או [...] ויש לנו [...]

מראיינת: לימדתם בעצם עברית, ודרך עברית לימדתם היסטוריה גאוגרפיה.

הקריאה והסבר, ובאור מי, ובאור המילים, ואח"כ שיעור אחר, דקדוק, או שיעור גאוגרפיה או שיעור היסטוריה.

מראיינת: הכל בשעתיים?!

בשעתיים, תראי, שעתיים, קריאה בהתחלה או היסטוריה, או גאוגרפיה, או דקדוק שעה אחרת, כי יש לנו שעתיים,  כל כיתה שעתיים, אני עושה להם. יש לנו התוכנית, היום קריאה ודקדוק, מחר קריאה והיסטוריה, אחרי מחר קריאה וכתיבה. יש לנו תוכנית כל יום. כותבים. כל שבוע תוכנית יש לנו חוברות ואנו עושים תוכנית מה אנחנו מלמדים.

 מראיינת: ודוד היה המנהל?

ציביה: הוא המנהל, ואני אחד כמוני, הוא רואה מה אני עושה ושואלת אותו, לפעמים דברים קשים לי, מסביר לי.

מראיינת: הוא לימד אותך שתהיי מורה?

ציביה: אני למדתי בעודי קטנה.

מראיינת: ממי? ממנו?

ציביה: לא. למדתי הייתי קטנה, הייתה אשה בשם מזלה, בעלה שמו חוואתי ויש לה משפחה. היינו הולכים אליה לביתה, בישיבה, היא לידי לבושה ערבי וקופיה (כיסוי ראש מיוחד) ו..

מראיינת: אז בעצם בג'רבה היו משפחות לפני שהיה בית ספר, היו אנשים מלמדים. כל אחד למד.

ציביה: כן. לומדים. כן.

ברקע: תורה, ללמוד לקרוא

מראיינת: בעברית

ברקע: כן

מראיינת: לפני כן. אמי לא ידעה לקרוא.

ציביה: גם אנחנו בהתחלה לא ידענו. באמת, אמי לא ידעה.

ברקע: את היית בת שמונה. אה האמא.             

ציביה: אמי לא ידעה לקרוא. שלא אחיה (ביטוי חיבה)

מראיינת: עכשו את למדת מהאישה, מזלה זו.

ציביה: למדתי ממזלה לקרוא, אכן, לכתוב, היתה אצלה ביתה פלילה נותנת לנו -אנחנו אומרים דוגמא. דוגמא מעתיקים לפיה.

מראיינת: יפה

ציביה: כן. כדי...

מראיינת: והייתם? אני רואה הייתם לומדים בהתחלה כתב דפוס ואח"כ כתב עגול או ישר כתב עגול?

ציביה: אומרים כתיבה באשכנז.

מראיינת: באשכנז. יפה. זה. חיכיתי (צחוק). והבנים?

ציביה: הבנים יש להם ב (אצל) המורה ואח״כ כותבים כמוני באשכנז.

מראיינת: אבל הבנים כותבים, הבנים כותבים את האותיות של ג'רבה?

ברקע: היתה ערבית יהודית.

מראיינת: אלמעלק (כתב ערבי-יהודי רהוט)

ציביה: זאת ערבית, אצל המורה מלמדים  אותם בלמע׳רק,

מראייננת: מע׳רק...

ציביה: במע׳ר.., אות, ביום שישי הילד – הרב נותן לו אות, כותב כמוהה, כתיבה באלמע׳רק.

ציביה: אני לא יודעת מע׳רק מה הוא?

מראיינת: מעלק, מעלק. זה שמו מעל׳ק ואתם קוראים לו ...

ברקע: זה הערבית

ציביה: אנחנו קוראים לו מע׳רק.

מראיינת: ועכשו אתם אמרתם, לא נלמד במע׳רק, אנחנו מלמדים כמו בישראל.

ציביה: לאא. לאא.

מראיינת: אהה

ציביה: מלמ..כותבים בעברית ובאמת היינו קוראים לה כתיבה באשכנז.

מראיינת: יפה. זה מאוד חשוב.

ציביה: למה כתיבה באשכנז?   

מראיינת: כי הכתב הזה של אשכנזים,  אנחנו לא שלנו.

ציביה: ככה?

מראיינת: כן. זה זה. הם הביאו לנו את הכתב שלהם.

ציביה: אנחנו אומרים כתיבה באשכנז.

מראיינת: עכשו,  איך את מתחילה לדבר איתם בעברית, ואת [מבינה] בערבית? הם לא מבינים ואת לא מבינה?

ציביה: אנא מדברת איתם עברית, ואם לא הבינו צריכה לדבר בערבית.

מראיינת. אה. היית מדברת בערבית.

ציביה: כן. ברור