I know him from Baghdad. From Baghdad - he became my uncle’s wife’s brother. Nana’s brother. He was called Nana’s brother. I came here to Israel. We came in (19)51. One day, I said to Nana, on Purim, I said to Nana, “I’m going to my uncle’s house”. She said to me, “but you shouldn’t go alone.” They were scared for a girl to go outside alone. Okay. She said to me, “go with your brother and go”. Okay. He was in the army. A soldier. We were in Sakia Alef and the were in Sakia Bet. Each was next to the other. I went there. I see my dad sitting. They were all sitting around a big table (with) cards…sitting playing cards. I came and entered the tent, and he said to me…he said to me, “welcome, my wife!”. Wow! “Welcome, my wife!”. My dad said to him, “why not? You won’t find better than her.” I hadn’t even entered the tent. I stood in my place. He said to me, “come in already!”. I said to my brother, “let’s go”. I was shy! I was embarrassed by the word he said. I returned home and my mother said “ah, why have you come?”. I said to her, “dad was there and my uncle’s wife’s brother was there sitting. And I didn’t go.” After, he came knocking on the door. At night! He was with his friend and he came to us. Dad opened the door to him and said to him, “what? What are you doing here?”. He said to him, “I came (because) I want to drink coffee”. He said, “sit, welcome!”. Dad got up and made coffee for him and for his friend. Okay. He said to him, “I came (because) I want to go out with Sperons.” He said, “she’s still young. She’s still young. How do you want to marry her?”. He said, “no.” He said, “no. This is my wife.” Do you know what ‘my wife’ means? My wife. Yes. He said, “but she’s still young. And you’re taking her and you want to go out with her when you’re still in the army?”. He said, “it doesn’t mater, my uncle”. He called him ‘my uncle’. “Doesn’t matter, I’ll go out with her. I’ll take her and take my sister with her, so that you won’t say she’s going on her own”. And that’s how we went. It was…(Yom) Haatzmaut. Until 6am we were out, dancing, and doing everything, and he brought me back home. After 6 months, he said to my father, “I…I want to get married.” He said, “but you have nothing for the girl.” He said, “I’ll do everything for her. I want her”.

תרגום כללי

כך חלפה שנה עד שקמה מדינת ישראל בשנת 1948. היהודים, שעד אז הצניעו את זיקתם לישראל, לא יכלו להסתיר את שמחתם והחלו לשיר ולרקוד. ממשלת עירק רתחה מזעם: איך אתם היהודים שכחתם שאתם חיים אלפיים שנה בעירק, את כל רכושכם וכספכם עשיתם כאן. הם סגרו את גבולות המדינה בפני היהודים. יהודים שעבדו כעובדי מדינה ומשטרה פוטרו ממשרותיהם כנקמה. גם אבי היה בין המפוטרים. יהודים החלו לחפש דרכים להסיג את הגבול בכל דרך אפשרית כגון בספינות משא של סוחרי בקר, במשאיות שהובילו ירקות, במשאיות עם צאן. מי שנתפסו נכלאו בבתי סוהר.

אבא היה אובד עצות איך יוציא את ז'קלין שהייתה מאורסת. תבינו, אירוסין בעירק היו כמו נישואים. בשביל להיפרד היה צריך טקס של גירושים. לאבי היו חברים מוסלמים רבים בגלל עבודתו. הוא היה מנהל כללי של כל תחנות הרכבת בכל עירק. מכיוון שבצרה הייתה עיר נמל וגבלה ביבשה עם אירן, אפשר היה לעבור דרכה את הגבול. לאבא היה חבר בבצרה שהיה שיח'. אבי נסע אליו לבצרה וסיפר לו שאחותי מאורסת עם בן דודתה בטהרן והוא חייב להוציאה מגבולות בגדאד. לשיח' קראו ווהייב. הוא אמר לאבי: "תן לי לחשוב איך אוכל לעזור לך". אבי חזר לבגדאד בציפייה לקבל תשובה מווהייב. יום אחד צלצל הטלפון וּווהייב בישר שהוא יוציא אותה בעצמו. לא היה גבול לשמחתו של אבי. הוא שיתף בַשמחה חבר יהודי טוב שלו. חברו אמר: "בדאלכ, חיים, שיוציא גם את מאיר בני בן ה-17". אבא סיפר לאימא ואני שמעתי ואמרתי: "אבא, גם אני, גם אני". הייתי קשורה מאוד לאחותי. הייתי בת אחת עשרה וחצי. אבא חשב: בעצם למה לא, אני חייב להוציא כמה שיותר ילדים מבגדאד, הייתי מוציא גם את בתי אמירה אם היא לא הייתה בת 8. אשלח את מריאן לאחיה שאול מוריס, שברח לישראל בשנת 1943 בגלל היותו קומוניסט. 

נסענו לבצרה לדודתי שגרה שם, וכשהיא שמעה על השיח' היא התחננה בפני אבא שיוציא גם את בנה אלברט ואת בתה לילה שהייתה בגילי. אבא דיבר עם השיח', והוא הסכים בתמורה לכסף רב. הייתה לשיח' מכונית אמריקאית ענקית. הוא יצר תא נסתר בין הספסל האחורי של הרכב לבין תא המטען כך שכשפתחו את תא המטען לא ראו כלום, וכשפתחו את הדלת האחורית של הרכב לא ראו כלום. נשאר רק לחכות לטלפון מהשיח' שיודיע על היום המיוחל. התוכנית הייתה להכניס לתוך הארגז הזה שלושה ילדים. היום המיוחל הגיע. השיח' אמר: "אתם לא יכולים לקחת אתכם דבר חוץ מהבגדים שעל גופכם". אחותי, שתפרו לה בגדים לנישואיה, כותנות וחלוקים ושמלות, היה לה קשה להיפרד מהבגדים. היא הלבישה אותי שמלה על גבי שמלה, כמה שכבות של שמלות. גם היא לבשה שכבות בגדים. בשקית היא לקחה גם כותנות לילה וחלוקים והחליקה את השקית לספסל האחורי במכונית. נכנסנו לארגז והתחלנו לנסוע. היו כמה מחסומים בדרך. השוטרים היו פותחים את תא המטען ואת דלתות הרכב, ואנחנו מתנו מפחד. לפתע שמענו את השוטר אומר: "מה הכותנות והחלוקים האלה?" ליבנו חדל לפעום. ווהייב התעשת מיד וצחק באומרו: "אה, יש לי מאהבת בעבדאן." גם השוטר התחיל לצחוק, וכך ניצלנו. אבל מאיר, הבן של החבר של אבי, היה איתנו בארגז, שמע "כותנות לילה, חלוקים, מאהבת", פתאום התחיל למשש את אחותי באזורים מוצנעים. אחותי נשכה אותו, אני משכתי לו בשיער. נלחמנו בו, והכול נעשה בשקט, בלי להוציא הגה. הגענו לעבדאן. השיח' הוריד אותנו כמתוכנן אצל ערבי שעבד עם הסוכנות היהודית וקיבל את הבורחים. הוא קיבל אותנו, הכין ארוחת ערב ופרש מזרנים על הרצפה לשנת הלילה. לבעל הבית הזה היה בן כבן 18. באמצע הלילה התעוררנו מצעקותיה של אחותי ז'קלין. הבן של בעל הבית נשכב ליד אחותי והחל לנגוע בה. בעל הבית ראה את מעשיו של בנו, הכה אותו מכות רצח וצעק עליו: "מה אתה עושה?, הבנות האלה באחריותי. אתה רוצה להרוס אותי ואת פרנסתי?" וזרק אותו מהבית. אוי, מה אחותי המסכנה הרגישה אחרי יום של חוויות מזעזעות. למוחרת הגיעו אנשי הסוכנות היהודית והעבירו אותנו לבית של יהודים. הארוס של אחותי אנואר הגיע לקחת את אחותי, והיא בכתה כי לא רצתה לעזוב אותי. אני הייתי אמורה לחכות לטיסה לישראל. בינתיים הגיעו לילה ואלברט בני דודתי. נלקחנו למחנה של הבורחים שהיה בתוך בית קברות. לא אתאר את הפחד, כי אף פעם לא נחשפנו למתים או לבתי קברות. זה היה סיוט.
אחותי אבלין, שהתחתנה בבחרין, עברה לטהרן עם בעלה. היה לה מאד קשה לחיות שם באי הקטן משום שהייתה רגילה לחיות בעיר גדולה כמו בגדאד. בעלה דהוד החליט להעביר את עסקיו לטהרן, עיר הבירה של אירן. אבלין הגיעה למחנה הפליטים ולקחה אותנו לשהות אצלה בשבוע שחיכינו  לטיסה לישראל. היא ראתה אותי ואת לילה מוזנחות ולא מסורקות, בבגדי קיץ ובסנדלים בשעה שבטהרן היה קר. בעא אמרה: "אני לא יכולה להכניס אתכן ככה לאמבטיה בביתי", ולקחה אותנו לקנות בגדים מתאימים ואחר כך לבית המרחץ. הגענו לביתה נקיות ולבושות היטב. כעבור שבוע הגיע תורי לטוס לישראל. לא ידעתי איפה אני. העלו אותי למטוס, הורידו אותי מהמטוס. לילה ואני, שתי בנות אבודות, הגענו לשער העלייה בחיפה. נתנו לנו אוכל שלא הכרנו, לבנייה, מרגרינה וחביתה מאבקת ביצים. למוחרת אני שומעת שקוראים "מריאן עינצ'י", זה היה שמי. אמרו לי: "אחיך הגיע לקחת אותך".