כשהגיעו העולים החדשים למושב, הם שתלו במקומות שונים, אחד מאחורי הבית, אחד בשדה בשטח. זרעו אפונה, פול, שום. אח"כ היו עולים לשוק ומוכרים אותם. מוכרים עגבניות, פלפל. השוק בבית שמש. היום כבר יש שם שכונה, בתים יפים גדולים ומצבה לחיילים שנפלו. היה שם שוק יפה. כל אחד הגיע עם הסחורה שלו, שם אותה על הרצפה ולידו המשקל. היה בכף אחת שם את המשקולת ובכף השניה עגבניות. דודה רומיה קראה לאפונה, אפונה ברילה. הדודה רומיה אשתו של תנעמי. יש להם דיאלקט שונה הם באו מתנעם. הם לא אומרים כמוני אפונה ברילה (בקמץ), אלא אפונה ברילה (בצירי). אנשים צחקו זה מזה בשוק, זה גונב לזה. הדוד שלי לקח את המאזנים של הקילו, החביא אותם. אמר אני אזרוק את הקילו על ראשך. אף אחד לא היה יכול עליו. יום אחד לאה, בתו של דודי, אווב, הלכה לרעות את הצאן, יחד עם יונה הבת של שלום עוקשי. העדרים ברחו להם, לשדה של יעקב שונים. הכבשים אכלו את שתילי העגבניות ששתלו. יעקב שונים לקח את הכבשים והכניסם לדיר שלו, סגר עליהם, דודי אווב אמר לו, בכעס: "תוציא את הכבשים", אמר שונים: "אני לא מוציאם כי אכלו לי את השתילים". אמר אווב: "אתה מוציא אותם או שאכה אותך במקל " שאיתו התהלך. פתח שונים את הסגר והוציא את הכבשים. אמר : "זה משוגע". נו מה יעשה? אח"כ ליעקב שונים כאב הגב, ודודי עובדיה, שר עליו שיר בחרוזים שסיפר את מה שקרה.
שיר בחרוזים: שונם עושה דברים לא טובים, לקח הצאן, אכלו את השתילים.