למדתי בבית הספר היסודי והייתי מאוד חרוצה. מנהל בית הספר ניגש לאמא שלי ז"ל והפציר בה לשלוח אותי להמשיך את הלימודים שלי. המנהל הוסיף ואמר: "סימה יכולה להיות מנהלת בית ספר". אמא שלי ז"ל לא רצתה, "היא צריכה להתחתן", אמרה לו, "ולא ללמוד". לכן התחתנתי בגיל 17. בעלי היה בן 22 שנים והתחתנו. בעלי היה ממושב רינתיה ואני מצפת. הייתי ילדה מגמגמת ולא דיברתי כמו כל האנשים. היה לי הדיבור קשה ואף גבר לא רצה אותי. הבבא סאלי, מהמשפחה של אבא שלי ז"ל, בא לבית שלנו לשישי-שבת. אבא שלי ז"ל ביקש ממנו שיברך אותי שאני אתחתן. הוא בירך אותי ובאותו חודש התחתנתי. דודה של בעלי הכירה אותי מהשוק של צפת, באה לבעלי ואמרה לו: "יש ילדה טובה. המשפחה שלה טובה. ואם אתה רוצה, אכיר לך אותה ותתחתן איתה". הוא הסכים. אמר: "אפילו שקשה לה לדבר אני רוצה אותה". הוא בא אליי ואמרתי לו: "קשה לי לדבר, לא רוצה אותך - תלך מפה וזהו". ענה לי: "אני רוצה אותך איך שאת". הוא נכנס אליי הביתה, ותוך חודש התחתנו. גרנו בצפת ארבע וחצי שנים. אחרי שנתיים של נישואים לא נכנסתי להריון. הבבא סאלי בא בפעם השנייה אלינו הביתה, ואבא שלי ביקש ממנו שיברך אותי.אמר: "אני רוצה שתברך את הבת שלי, שתלד בן או בת". באותו חודש נכנסתי להריון עם הבת הגדולה שלי.

הבת הגדולה שלי היתה בת שנתיים וחודשיים. אחר כך התחלנו לבנות את הבית שלנו. היינו גם עובדים בחוץ, אני בניקיון ובעלי עבד בזפת בעיריית פתח-תקווה. ילדתי שתי בנות ושני בנים. גידלתי אותם לבד בלי רכב, בלי טלפון, בלי כלום. כשהייתי צריכה ללכת לאסיפת הורים, הייתי לוקחת טרמפ. עשינו הכל לבד. הייתי מנקה בתים של אנשים. כדי לעזור בפרנסה הייתי גם קונה פירות מאנשי המושב, רינתיה ומזור: ענבים, תפוחים, אפרסמונים ועוד. הכנתי לפתן פירות, ריבות וליקרים. הילדים שלי גדלו, הלכו לבית הספר ולאוניברסיטה. הבת הצעירה הלכה ללמוד באוניברסיטה בירושלים צילום אומנותי. 

תרגום חלקי:

במשך 11 שנה למדתי איך לגדל את ילדיי, שעה בשבוע במכון אדלר. למדתי גם על יחסי אנוש בצורה יפה. אחר כך למדתי שש שנים אנגלית, פעם בשבוע. אני יודעת לקרוא, לכתוב ולדבר. אחר כך החלפתי את מפרק הברך, בזכות זה קישטתי את הבית בכלי זכוכית, כדי חרס, קופסאות מעץ והמון קערות וצלחות וכד פרחים במשך שבע שנים. אחרי זה הלכתי ללמוד את אמנות החריזה. יצרתי מחרוזות, צמידים, טבעות ועגילים. מה שאת רק רוצה מכרתי. הכול: סופגניות, עוגיות, אוכל, עוגות. בעלי עבד בעיריית פתח תקווה והרוויח מעט. זה לא הספיק אפילו בשביל לאכול. לאט לאט הילדים גדלו והתחתנו ונשארנו לבד. כמו שני אחים אוהבים. לא חסר לנו כלום ואנחנו מודים לאלוהים על הכל. אני ראיינתי וכתבתי סיפורים של ותיקי הכפר שלנו, ולא חסר כלום. הכל יפה וטוב.

אני גידלתי את האחים שלי. אני האחות הבכורה. שמי סימה והיו קוראים לי שמחה במרוקאית. היו לי שני אחים. לגדול קוראים שמעון ולצעיר שלום ז"ל. כשהייתי בת שש, אמא שלי הייתה צריכה ללדת והיא אמרה לי: "אני הולכת להביא לכם אחות קטנה. סימה, תשמרי על האחים שלך ועל הבית". רציתי לקלח את האחים שלי ולא היו מים בברזים. כשהגיע הלילה, גם אז לא היו מים. הלכנו לישון אצל המשפחה שגרה בקרבת מקום. כשחזרנו בבוקר, כל הבית היה מלא מים, מהמשקוף למטה. בדלת בפתח הבית היה מפתן שעצר את המים. אמא ואבא שלי עם התינוקת החדשה היו צריכים להגיע באותו יום הביתה. פחדתי מאוד מהתגובה של אבא שלי, שיכה אותי מפני שלא הייתי אחראית. כשהגיעו הביתה אבא ראה את כל הבלגן והכה אותי, ואמא נתנה לי שקית סוכריות.