JG = יוונית יהודית
אסתר מצא: לאחר המלחמה, כאשר באנו לאֶיון, ואלה שעליהן סיפרתי לכם קודם לכן, שהיו- גם ההורים היו בחיים, נהגנו ללכת פעמים רבות, והלכתי אל מישהי- אני הלכתי לומר חג שמח כשהיה- היה (החג) של ואסיליוס הקדוש, גם חג המולד וגם (החג) של ואסיליוס הקדוש, ואימא שלה נהגה להכין משהו מתוק טוב, בקלווה. והייתי צריכה לאכול אותו עם מזלג וסכין, לחתוך אותו ולאכול אותו כמו גברת [צוחקת]. וזה היה קצת קשה לעשות את זה [צוחקת]. אבל עשיתי זאת לאט לאט. קראו לה גברת קָטִינה. ופעם אחרת, כשהיה חג שבו הן מתלבשות כמו נערות (poúles, נערות בלבוש מסורתי) הלכנו- אני התלבשתי כמו בתמונה שיש לי, יוונייה של פעם, ואימא שלי לבשה את בגדיו של אבא שלי והתלבשה כגבר ונקשנו על הדלת, היה להם מקוש ככה טק-טק-טק, מין ידית, והמשרתת ירדה לפתוח לנו את הדלת, והיא ראתה- היא לא ידעה מי זה. היא אמרה "מי אתם, אדוני? איני יכולה לפתוח לכם את הדלת. אתם צריכים לומר לי מי אתם". ואמרנו לה: "ראי, אל תגידי מי אנחנו, אבל אנחנו אומרות לך – אנחנו רוזה [אֵם הדוברת] ואסתר [הדוברת], ובאנו לומר לכן חג שמח, אבל אני התלבשתי כמו יוֹסָהJG (=יהושע, אביה של הדוברת) [צוחקת] ואסתר היא כמו יוונייה של פעם".
שי מצא: בואי נדבר על החגים. אה, עם החברות שלך היית בסדר גמור ועם-
אסתר מצא: בסדר גמור, בסדר גמור.
שי מצא: בבית הספר הייתה לך רק את המורה הזאת.
אסתר מצא: אה [צוחקת] את פּינֶלוֹפּיצָה [צוחקת] הייתה לי מורה אחת שקראו לה פּינֶלוֹפּי, ואנחנו, הילדים, היינו קוראים לה פּינֶלוֹפּיצָה. היא הייתה רעה מאוד, וכל הזמן בבית הספר העממי היה לנו אותה. אני – מה לא עשיתי למענה כדי שהיא תאהב אותי מעט, והיא לא אהבה אותי בכלל, איני יודעת מדוע. אולי מפני שהייתי יהודייה, איני יודעת. מה לומר לכם? והיה לי את דוד שלי, שהיה פחח, דודי יַאקוֹס (=יעקב, שמו המלא: יעקב ויטל), ומה שהיא רצתה הייתי הולכת לקחת בשבילה כדי שהוא יתקן לה את הדברים שלה ולהביא לה אותם, אבל היא לא אהבה אותי בכלל. פּינֶלוֹפּיצָה. ופעם אחת היא לקחה והכתה אותי כאן (מצביעה על כפות הידיים), וכאן אני נפלתי וירד לי קצת דם מהיד. והיא לא רצתה להניח לי מבלי לתת לי כמה מכות עם המקל, היה להן מקל למורות באותו הזמן.