פתגמים

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

היו דברים בשפה של היהודים שמערבבים עם שפת הקודש (עברית), לדוגמא: 'אתה היהודי תכה את הערבי אבל תבכה'. כלומר אתה צריך להכות וגם לבכות. היהודים היו בדרגה נמוכה לכן עליהם לנהוג בחכמה. להקדים בכי לתלונה.

ביקשת ממני פתגמים; אמא שלי אמרה לי: 'אתה אמיר ואני אמיר, אם כולנו דורשים את המלוכה, מי יקח את החמור?', כלומר, מי יעבוד?

הלכתי פעם לשכנה שלי בגדרה, והשכנים שלנו היו טובים מאד, היינו כמו אחים. כל פעם שהגעתי להורים שלי, הייתי הולכת לשכנה שלנו ושואלת אותה לשלומה, נז'רה שמה. וסעדיה מה שלומו? גם הוא בסדר. אני שואלת על ילדיה ותשובתה: "מה לעשות אדם לא אומר פויה מהצרכים שלו". כלומר אדם לא נדחה מיוצא חלציו.

'מי שאמא שלו עוד נמצאת, אל תדאג לו'.

'תעזור לי כשאני עוד חי, אך כשאמות אל תבכה עלי'.

'הרביץ לי ובכה וגם הקדים להתלונן'.

'מי שמשאיר מארוחת הערב שלו, יש לו אוכל לבוקר'.

'אל תצחק מאוזן החמור פן תמצא אותה במצח שלך'. כלומר אל תצחק על אחרים; אל תתגאה.