מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי
היו דברים בשפה של היהודים שמערבבים עם שפת הקודש (עברית), לדוגמא: 'אתה היהודי תכה את הערבי אבל תבכה'. כלומר אתה צריך להכות וגם לבכות. היהודים היו בדרגה נמוכה לכן עליהם לנהוג בחכמה. להקדים בכי לתלונה.
ביקשת ממני פתגמים; אמא שלי אמרה לי: 'אתה אמיר ואני אמיר, אם כולנו דורשים את המלוכה, מי יקח את החמור?', כלומר, מי יעבוד?
הלכתי פעם לשכנה שלי בגדרה, והשכנים שלנו היו טובים מאד, היינו כמו אחים. כל פעם שהגעתי להורים שלי, הייתי הולכת לשכנה שלנו ושואלת אותה לשלומה, נז'רה שמה. וסעדיה מה שלומו? גם הוא בסדר. אני שואלת על ילדיה ותשובתה: "מה לעשות אדם לא אומר פויה מהצרכים שלו". כלומר אדם לא נדחה מיוצא חלציו.
'מי שאמא שלו עוד נמצאת, אל תדאג לו'.
'תעזור לי כשאני עוד חי, אך כשאמות אל תבכה עלי'.
'הרביץ לי ובכה וגם הקדים להתלונן'.
'מי שמשאיר מארוחת הערב שלו, יש לו אוכל לבוקר'.
'אל תצחק מאוזן החמור פן תמצא אותה במצח שלך'. כלומר אל תצחק על אחרים; אל תתגאה.