מראיינת: איזה קשר היה לכם עם השלוחים?

אסתר: אנחנו, איך יש לנו איתם לקשר? אנחנו אנשים לא יודעים כלום, יודעים רק תורה ודברים קטנים, אבל הערבים הם נוטעים, הם מביאים לנו אוכל, הם מביאים לנו שתייה, הם נותנים לנו בתים, הם נותנים לנו הכול. אנחנו לא יודעים כלום. רק תורה ומעשים טובים והדברים האלה, אז בגלל זה. בגלל זה היה קשר ביניהם.

מראיינת: ומה היה?

אסתר: כמו שנגיד, איך אומרים את זה, רמלה. שמה הקשר בין יהודים למוסלמים. חיים ביחד. חיים בכבוד. המוסלמי אם הוא צריך לעבור הוא צריך להוריד את הבגדים שלו, לא תיגע בו אישה של היהודים. והיהודי אם צריך לעבור, ככה, כל אחד בלכיוון שלו. היה שם לגבול. היה שם לכבוד.

מראיינת: הם היו בעיר שלכן? באים להרים?

אסתר: באים אם שם החג שלנו פסח, הם מביאים לנו שני כבשים. נותנים לרב, אומרים להם זה מתנה של היהודים. ישחטו להם, יאכלו אותם וישמחו איתם בחג. והחג שלהם אנחנו מביאים להם גם אנחנו מתנה.

מראיינת: איזה חג היה להם?

אסתר: פסחא, עיר רמדאן, חג פסחא. מבשלים גם הם. הריקודים שלהם, אנחנו הולכים לטפל בהם.  

כשבאנו לארץ ישראל ובא דוד שלי לקחת אותנו, אנחנו כשבאנו ראינו את הקומנדקר של הצבא, יש מעט אוטובוסים ומעט יש תחבורה. יש רק חיילים. עליתי איתם. עלה ערבי, מדבר בשלחה ואני מבינה אותו. אני יודעת מה אמר, אני ירדתי לחייל, אמרתי לו כפרה עליך, זה לא טוב. יכול לעשות מטען, תתפוס אותו. הוריד אותו, חקר אותו, אמר: נכון, וברוך ה' הצלתי את המטען לארץ ישראל.

אסתר: לא היה בית ספר, אבל מחלקים להם את העבודה, זאת תלמד לתפור, זו תלמד לעשות שטיחים, זאת תלמד לבשל, זאת תלמד לעשות כביסה. אז מחלקים להם עבודות והבנות לומדות כיצד להתפרנס כשיתבגרו. כדי שיהיה להם כבוד.

מראיינת: והבנים הולכים ל?

אסתר: הבנים הולכים ללמוד הבנים הלכו ללמוד בבית כנסת עם המורה.

מראיינת: מה לומדים? את יודעת מה הם לומדים?

אסתר: לומדים תורה. כי מהר למדו עברית פה. בגלל הביאו את התורה משם, התורה יש בה הרבה עברית. אז לא היה להם קשה.

מראיינת: לומדים לקרוא ולכתוב?

אסתר: בטח, יודעים לכתוב ולקרוא.

מראיינת: היו להם מחברות? היו להם עטים? מה היה להם?

אסתר: לא. יש להם מטקה. כמו מטקה. מטקה שמשחקים במטקה? נותנים להם קטנה בגן. אחר כך כיתה א, אחר כך כיתה ב, אחר כך

אסתר: אנחנו היינו גרים בתימג'דות. תימג'דות עיר טובה, עיר טובה מאוד מאוד מאוד. היא עיר יראת שמיים. אחד עוזר לשני וכל אחד ידאג לאחר להיטיב לו, לא אומרים אחד לשני לא רוצה, אם זה זקן עוזרים לו לקום, נותנים לו יד, עוזרים לו באוכל, עוזרים לו להתלבש, עוזרים לו לאכול, עוזרים לו בהרבה דברים שאינו מסוגל לעשות בעצמו. העיר שלנו טובה מאוד מאוד. מכיוון שכל אחד עוזר לאחר. השכן לא נוטש את לאחר, אם הוא מבשל תבשיל הוא נותן לשכן גם קצת, גם יאכיל אותו וגם יאכל. ובית כנסת ביחד. הולכים לבית הכנסת להתפלל כולם ביחד. תלמידים מתפללים כולם ביחד ואם תלמיד חוזר מעיר אחרת לתימג'דות צריך לעזור לו צריך לכבס לו את הבגדים שלו. צריך לתת לו אוכל, צריך להשיב אותו לבעליו בריא ושלם. צריך שיחזור כפי שהוא בא. זה מה שטוב בעיר שלנו. אז אנחנו גדלנו, אימא שלנו אמרה לנו, כל דבר שתעשו תהיה בו ברכה. אל תסתכלו ותבקרו את זה ואת זה, מה שיש לכם תודו לאלוהים. תאכלו, תשתו, תהיו מבסוטים ותעזרו לאחרים. תראה איזה זקנה נושאת משהו כבד, צריך שתרוץ אליה לסייע לה כדי שתוכל ללכת ושלא תמעד ותיפול. זה יראת שמיים. צריך לעזור. ודבר אחד, אם השכן חסר לו דבר, צריך לעזור לו, צריך לתת לו. או קמח או שמרים, ולאכול איתו את האוכל. וכיבוד ההורים. אנחנו כל אחד כל בוקר אנחנו עושים תור מי ינשק לאבי את הראש, מי ינשק לאימא את הראש שלה, יכבד אותה, אחר כך תעשה את כל הדברים, ואנחנו עושים עבודה בתור. היינו שש בנות ובן. לכל אחת משש הבנות יש תפקיד. זאת הולכת להכין אוכל, זאת הולכת לבקר את אבא שלה, זאת הולכת לנקות את כלי הכסף, זאת הולכת לרעות את הכבשים, ואחרת אם אין לה מה לעשות שתלך לעשות את הקוסמטיקה שלה. אז הן עושות בתור. אני עשיתי היום קוסמטיקאית, אני מחר תהיה לי עבודה אחרת, אחותי תעשה במקומי. אז כל אחד עושה את התפקיד שלו כמו שצריך. שאף אחד לא יפגע. ואין לנו שנאה בינינו. יש לנו קרבה בינינו. כל אחד מתקרב לאחר.