פנינה: כשהתחתנתי עם ישראל, שיהיה בריא, עשו חתונה במגרש כדורסל, כדורגל, אוכלים ושותים. הייתה במה שעלו עליה, המשוררים שרו, והרקדנים רקדו שבעה ימים. כל לילה הולכים ומשמחים את החתנים.

נעמה: החתונה שבעה ימים? מה עם העבודה? באיזו שעה הלכו לישון?

פנינה: בארבע-חמש בבוקר. אני זוכרת בשלוש בלילה. חברה אחת ליוותה אותנו הביתה, היו עוד שניים, תנעמי וסאלם מוסא, היו נותנים סקצ'ים, דיברו ואנחנו צוחקים. עושים הצגות. צחקנו מהמילים שאמרו. משמחים חתן וכלה. ישנו בשעה שלוש-ארבע. אני זוכרת אנשים שמחים. לא כמו היום, דאגות לזה ולזה. היו שמחים בחיים. לא היה הרבה כסף אך הלב היה שמח.

סיפור על עוקשי שהיה רועה את הצאן וברחו העדרים אל פסי הרכבת ליד צרעה. כבשה אחת עלתה על פסי הרכבת ונדרסה. עוקשי הלך הביתה בוכה. דודי אווב שאל אותו: "מה יש לך?" סיפר לו את הסיפור: הרכבת לקחה את הצמר איתה.

כשהגיעו העולים החדשים למושב, הם שתלו במקומות שונים, אחד מאחורי הבית, אחד בשדה בשטח. זרעו אפונה, פול, שום. אח"כ היו עולים לשוק ומוכרים אותם. מוכרים עגבניות, פלפל. השוק בבית שמש. היום כבר יש שם שכונה, בתים יפים גדולים ומצבה לחיילים שנפלו. היה שם שוק יפה. כל אחד הגיע עם הסחורה שלו, שם אותה על הרצפה ולידו המשקל. היה בכף אחת שם את המשקולת ובכף השניה עגבניות. דודה רומיה קראה לאפונה, אפונה ברילה. הדודה רומיה אשתו של תנעמי. יש להם דיאלקט שונה הם באו מתנעם. הם לא אומרים כמוני אפונה ברילה (בקמץ), אלא אפונה ברילה (בצירי). אנשים צחקו זה מזה בשוק, זה גונב לזה. הדוד שלי לקח את המאזנים של הקילו, החביא אותם. אמר אני אזרוק את הקילו על ראשך. אף אחד לא היה יכול עליו. יום אחד לאה, בתו של דודי, אווב, הלכה לרעות את הצאן, יחד עם יונה הבת של שלום עוקשי. העדרים ברחו להם, לשדה של יעקב שונים. הכבשים אכלו את שתילי העגבניות ששתלו. יעקב שונים לקח את הכבשים והכניסם לדיר שלו, סגר עליהם, דודי אווב אמר לו, בכעס: "תוציא את הכבשים", אמר שונים: "אני לא מוציאם כי אכלו לי את השתילים". אמר אווב: "אתה מוציא אותם או שאכה אותך במקל " שאיתו התהלך. פתח שונים את הסגר והוציא את הכבשים. אמר : "זה משוגע". נו מה יעשה? אח"כ ליעקב שונים כאב הגב, ודודי עובדיה, שר עליו שיר בחרוזים שסיפר את מה שקרה.

שיר בחרוזים: שונם עושה דברים לא טובים, לקח הצאן, אכלו את השתילים.

פנינה: אני זוכרת שהגענו למושב ראשונים, אח"כ באו כולם, צריף אחרי צריף, כל המושב כולו מלא. אח"כ מה עשו האנשים, פרנסה צריך פרנסה, יש אנשים שעבדו בשטח שלהם, עגבניות, פולים, אפונה ומכרו בשוק, ולפני כן שווקו לתנובה. מה שנשאר נמכר בשוק. עשו הכל. יש אנשים שלא התפרנסו מהשטח מהירקות. אלו גדלו עופות בשביל ביצים, היו משווקים לתנובה. יש אנשים שלא עשו אף אחד מאלו. הם עבדו בחוץ, היו מורים פקידים. כל מיני עבודות. כל אחד התפרנס בכבוד כמו שאומרים. היה ככה.

חגיגת החתונה במושב - הנשים בישלו בסירים ענקיים. חילבה ומרק, פיתות ולחוח, עשו כמו בתימן, אבל אח"כ כל אחד עשה לעצמו. בחתונות ובמסיבות .

נעמה: איך חילקתם את העבודה? בין כולם? או אחת עשתה את הפיתות המרק והכל? או עוזרים?

פנינה: כן כן כל משפחה, נשותיהם ובנותיהם. כל משפחה שהחתונה שלהם, המשפחה מכינה ובאים לעזור להם השכנים והחברות.

נעמהנ: מה הן עושות?

פנינה: הן מכינות פיתות וחילבה ומרק וסחוג. היו ביחד. אם יש ברית מילה או חתונה, כולם, כל אחד עוזר לשני. היתה אחוה מצויינת. אם חגגו ברית מילה או חתונה בשבת. עשו מסיבה בבית החוגגים, למסיבה זו קוראים ג'עלה.

נעמה: איך הג'עלה הזו?

פנינה: כל אחד לוקח מביתו משהו,

נעמה: מה הוא נותן?

פנינה: את הבקבוק שלו. קוניאק או עראק, או קלייה, דברים טעימים. קטניות וכל מיני: פופקורן, עטר- (קליה מעדשים). וכן גלאה (קלייה של פולים) היו עושים הכל. ישבו בג'עלה ועושים הכל. שותים ערק. אוכלים ושרים שירי שבת. המושב היה שמח וכולם היו שמחים. 

גידלו עופות בשביל לשווק לתנובה. קמו בלילה לעבודה והמשפחות עזרו זו לזו. בלילה שהיו משווקים העופות לתנובה, נתנו להם כלובים. הכניסו את העופות לכלוב, והרימו אותם למשאית.

נעמה:הנשים לא היו קמות בלילה?

פנינה: גם הן קמו. הן הכניסו את העופות. הן הכינו קובנות וסחוג, ואם יש 'סמנא' היו הגברים והנשים יושבים ואוכלים וצוחקים. 

נעמה: למה בשמחה?

פנינה: יש לנו דברים טובים. היו מתבדחים. אוכלים ביחד היתה אחוה נהדרת.

פנינה: המעברים עד הגעה למושב ישעי והחיים בו- אספר לך, הגענו מתימן לראש העין, מראש העין לדיר אבן ב'. כשירדנו משם, מיד בנו שם בתים. אנחנו ירדנו. אנחנו הבנים והבנות היינו שמחים. העלו אותנו בטרקטור, ולטרקטור פלטפורמה, אנחנו בדיר אבן ב'. היינו הראשונים שם יצאנו בטרקטור, הצריף על הטרקטור והגענו למושב ישעי. כל אחד והפחון שלו. אנחנו הילדים, אני הייתי בת 5- 6 שנים, ירדנו הראשונים במושב ישעי  לא היו בו לא צמחים לא עצים ולא שום דבר, אנחנו הראשונים הגענו.

נעמה: היה דרך? משהו היה מוכן?

פנינה: לא היה, עוד לא סללו כביש. היה מים, צינורות, ברזי מים, בחוץ. אנחנו הראשונים. בלילה ההוא, אני זוכרת, אחי ישראל, אלוהים ישמור אותו לנו, הוא הגדול, הוא היה בחוץ שומר עלינו כל הלילה.

נעמה: היה לו ביד משהו כשהוא שמר?

פנינה: כן היה לו רובה, מהמשטרה. נשאר כל הלילה לשמור.

נעמה: הוא כבר היה נשוי?

פנינה: כן. שני צריפים לנו ולהם, לישראל.

נעמה: למה שמירה? האם היה משהו בישעי?

פנינה: כן היה. היו באים פדאיון ממסילת ציון מכיון לטרון. אבל ברוך השם, תודה לבורא עולם, לא היה לנו כלום. אבל פעם אחת, היו סוסים, והיו בצריף שלהם. נתנו לנו סוסים, לכל משפחה סוס, פרד או פרדה,

נעמה: נתנו לכל שתי משפחות סוס אחד.

פנינה: אני זוכרת, פעם אחת, לפני הצריף שלנו בלילה שמענו את הסוסים שלקחו אותם מהאורוה שלהם, גנבו אותם , אני זוכרת, שליד הצריף שלנו.

נעמה: מה שמעתם?

פנינה: שלקחו את הסוסים, גנבו אותם מהמושב בלילה.

נעמה: באיזו שעה?

פנינה: בשעה 1-2 בלילה. אנחנו שתקנו. פחדנו שירו בנו. יהרגו אותנו. אח"כ המושב עשו בתים ובנו בתי ספר. כשירדנו לכאן, אני נכנסתי לכיתה א'.

נעמה: מי לימד אתכם?

פנינה: מורה בשם נחמה. ובכיתה ח' שמה ברכה. למדתי בישעי בכיתה ח'.

נעמה: למדתם במבנה או בצריף.

פנינה: לא, למדנו בצריף, צריף שוודי מעץ. סיימתי את הלימודים שלי במושב עד כיתה ח'.

אני רוצה לספר על האוכל. אחת מהמושב הכינה לנו קקאו בשעה 10. את ארוחת הצהרים הכינה שושנה רצאבי, בת דוד של ישראל, היא היתה הטבחית. סיימנו את הלימודים בבית הספר, שהיה רחוק, (היה בשורה של בשאר נחום). בית הספר היה למטה, ועולים לאכול.

נעמה: הארוחה לא היתה ליד בית ספר?

פנינה: לא. בשעה 10 נתנו לנו חלב עם קקאו. היתה אחת עושה, ואנחנו הבאנו מהבית לחם, סנדוויץ. מה היה בסנדוויץ? סחוג ועגבניה, מרגרינה. או ריבה. לחם. אמא שלי נתנה לי תפוח. אני שמחתי בחיים האלה. הייתי ילדה קטנה. אבא שלי ואמא שלי אהבו אותי, למה אני לא הייתי עושה לאף אחד כלום, ילדה טובה. מה שאמרו לי: 'אמן'. לא קיבלתי מכות, לא הרביצו לי. אצלנו בבית לא הרביצו. אבא שלי, היה המורי של המושב ואמא שלי, מנוחתה בגן עדן, היתה הבלנית הראשונה במושב. אחריה, אשתו של דוד ישראל. ואחריה אני עכשיו הבלנית. אני שנים כבר אני עובדת, אני עדיין עובדת במקווה.

נעמה: בת כמה את עכשיו?

פ: ארבע ושבעים.

נעמה: איך הכרתם?

פנינה: כשבאו ישראל בעלי, הם לא היו מהתחלה במושב כמונו. בשנת 1960 הם הגיעו למושב. הם באו מפתח תקוה בשנת 60, הבית הזה בשביל ישראל. זה הבית שנכנסנו, אנחנו הראשונים, התחתנו וקבלנו את הבית מהסוכנות. אבל לפני כן בבית הזה אגרו שעורה וחיטה.

היתה בבית משפחה שגרה בו ועזבו את המושב. לא רצו לגור בו. אח"כ, באה משפחת דמארי יחייה ובתו שהיתה חברתי, שמה צילה .אח"כ, לפני שהתחתנו, עברו לבית דגון. אח"כ התחתנו.  ישראל ואבא שלו חתמו על הבית, היו להם תרנגולים ואפרוחים קטנים. האפרוחים גודלו ושווקו ל'תנובה'.

ישראל: כשהגענו לארץ ישראל, לקחו אותנו לבית ליד, מחנה עולים, אח"כ יצאו המשפחות כל יום קצת קצת. חלק לחדרה, אלה לגדרה, אלה לפתח תקוה אנחנו הלכנו לגן יבנה. משדה התעופה לוד לקחו את העולים כל אחד למקום אחר, לראש העין, אלו לקחו אותם לצריף. קודם המחנה שלנו היה בבית ליד. אחרי חצי שנה בבית ליד לקחו אותנו לגן יבנה נתנו לנו בית. צריפים. קודם צריף מפח.

נעמה: ספר על החיים בצריף.

ישראל: היה כולו רצועות, לשבת בחוץ יותר טוב מבפנימו של הצריף. אחר כך, בחורף היה בסדר, טיק טיק, ואם יש ברד... באותו השנה ירד שלג, היינו בבית ליד, האוהלים נפלו בשל השלג. השלג היה איזה מטר למעלה והאוהל נפל עלינו. קודם היה אוהל, אחרי האוהל היה צריף, ואחריו צריף מבד. הבד של האוהל. אחר כך, הורידו את אלו ובנו בתים. בתים כמו רכבת. זה חדר, זה המטבח, והשירותים בחוץ. כל המקומות היו עושים אותו דבר לכולם. אח"כ אנשים התחילו בונים לעצמם. לא מצא חן בעינינו הבתים, כל אחד הוסיף לעצמו עוד חדר, שרותים מקלחת. כל אחד מה שרצה. הרבה מהאנשים לא מצא חן בעיניהם המושב, עזבו את הבית והלכו, יצאו מהבית והלכו. היו להם קרובים בנתניה, אמרו להם: "יש בתים ריקים אצלנו", הגיעו לחדרה. אמרו שיותר טוב מהמושב. במושב הרי תשארו כמו הגויים, כמו הערבים, תשתלו, תעשו תלמים, תקצרו את השעורה והחיטה ואת התירס. בואו תעשו חיים, תעבדו יום אחד, תקחו את הכסף תלכו לקנות במכולת, ואתם נינוחים. לא תשארו ולא תהיו בשדות, בשמש.

נעמה: אז למה באתם לפה?

ישראל: אנחנו באנו לכאן, אגיד לך למה. סבא שלי יחיה, וסבתא שלי, הם באו לפה ואנחנו הלכנו לגן יבנה ואח"כ לפתח תקוה והם באו מהעלייה מראש העין לכאן. הגעתי לכאן לבקר את סבי. הייתי בצבא. אח"כ סבי נפטר הגעתי ואני עוד חייל, הגעתי להלוויה שלו. אמרו: "ישראל, למה לכם לשבת בפתח תקוה? בואו לכאן". אמרתי: "בסדר". עלינו לסוכנות בירושלים, אמרו לנו: "קחו רכב גדול תובילו את כל הדברים, ותקחו לכם בית". אמרנו: "יאללה". שלום, אחי, היה נשוי ליהודית. ישב לבד, בצריף בשעריה, אמרתי לו, בוא נלך לישעי.

נעמה: מאיפה אתם בתימן? 

ישראל: מבשאר, אבל חצי שנה ישבנו בבשאר, וחצי שנה בברדול.

נעמה: למה?

ישראל: עיר אחרת.

 נעמה: למה חצי שנה, חצי שנה? י: בגלל העבודה. אבא שלי, הייתה לו עבודה. העבודה שלו בברדול, עיר גדולה. היה עושה 'לוח' , כדורים לרובה. היה עושה מעילים. אמא שלי תפרה בגדים וגם קדרות כלי חרס. עושה טבון. 

ישראל: אח"כ באנו לכאן מפתח תקוה, היה לנו בית קטן כמו פה. אמרתי לאבי: "אבא בוא נלך", והורי מה שאני אומר זה קדוש.

נעמה: בפתח תקוה עזבו בתים כמו פה במושב?

ישראל: לא, אנחנו מכרנו את הבית. וקנינו. בפתח תקוה אבא שלי קנה את הבית בכסף, ב-7000 לירות. אח"כ בכסף זה קנה טרקטור, כשהגיעו למושב. במחיר של בית עם חדר וחצי, בקומה שנייה, אבי קנה טרקטור בשביל לשתול. לעשות תלמים.

נעמה: איפה האדמה שעבדתם?

ישראל: ליד הבית. מהבית שלנו עד התעלה.

פנינה: אני זוכרת את שיווק העופות. כל אחד עוזר לשני.

נעמה: איך היו החיים בקהילה?

ישראל: נתנו לנו שדה ליד הבית. ירדנו לישעי ונתנו לנו שדה ליד הבית, נתנו לנו חלקה עם ענבים בגבעה ועזרנו אחד לשני בהשקיה.

נעמה: איך היו משקים בגבעות?

ישראל: לקחו צינור גדול, מעמידים לו ממטרה, שאותה הזיזו ממקום למקום כדי להשקות את כל השדה.

נעמה: האם לקחו כסף על המים?

ישראל: על המים, כן בטח! היה שעון לכל בית ולכל שטח. היו שומרים ביחד עוזרים זה לזה. הם היו צוחקים עוזרים אחד לשני, חיים טובים יותר מהעיר. שם היינו בעיר, אף אחד לא מכיר את השני מגיע הביתה ואין בינך לבין האחר כלום, שום דבר.