מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי
הגענו לארץ, לראש העין. כל אנשי העיר תנעם הועברו לאשקלון. רק מספר משפחות, שהיו עם ילדים קטנים, לא הסכימו לעבור עם כולם לאשקלון, וזאת עד שישחררו את הילדים מבית התינוקות. אחי שבתמונה בן חודש בחאשד, בבית תינוקות גדול. היו שם אחיות ורופאים. כשהגענו לארץ אמרו לכולם ללכת לגדרה. אימי שהיה לה גרגוש, הלכה לבית התינוקות, האחות בדיוק יצאה. אימי הניקה את הילד, הורידה את הגרגוש מעל ראשה, הכניסה את אחי לתוכו והלכה איתו הביתה. רק אחר כך הלכנו לגדרה. אנחנו והוא איתנו.
בגדרה היו העולים החדשים לבד בשיכונים, והבילויים היו במושבה. התימנים, גברים ונשים שהגיעו לגדרה, עבדו אצל אנשי המושבה. הילדים עבדו בבציר, מילאנו עשרה ארגזים. לעיתים לא מילאנו את כל הארגז, כעסו עלינו שלא מילאנו את הכל. אני עבדתי יומיים בקבלנות. יום אחד בבוקר ואחד אחה"צ. היה לי בן זוג, שהוא בן דודי, קטפנו את הענבים ביחד.
אשתו של בעל הבית אמרה: "תמלאו את הארגזים; אתם לא ממלאים הרבה". בן דודי אמר לה: קדחת. אנשי המושבה ראו בנו כעבדים, זלזלו בנו. באחד מימי העצמאות הלכנו לרקוד יחד. רקדה איתי אחת מגדרה (אשכנזיה) ראתה אותי שם, אמרה לי בואי תרקדי איתי, ואני רואה שלא נותנים לי יד. מידרו אותי.