הוריה של נעמה

מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי

שם הדובר/ת: 
נעמה רצאבי
מגדר: 
אישה
עיסוק: 
הוראה טיפולית
גיל בעת התיעוד: 
76
שנת עלייה לארץ: 
1949
ארץ המוצא: 
קהילות המוצא: 
שפה: 
ערבית-יהודית
נושאי השיחה: 
תיעוד: 
יעל וקסלר
מועד התיעוד: 
2020
תִרגום: 
נעמה רצאבי (בסיוע יעל וקסלר)

תרגום: 

הגענו לגדרה מראש העין. בתימן אבי תפר יחד עם אמא שלי. היו תופרים ומוכרים לגויים. כשהגענו לראש העין אבי יצא לעבוד בעבודות קשות, ואני לא יודעת, הוא נדבק בשחפת. היה חולה. היינו שישה ילדים בבית. לקחו אותו לבית חולים לבידוד, ואימי טיפלה בילדים הקטנים, ואנחנו שמרנו אחד על השני.

אימי עבדה אצל אנשים בגבעת וושינגטון במשק בית. איפה שמצאה עבודה, הלכה. בכל מקום אהבו אותה. ולמה? כי היא דיברה עם אנשים יפה, והיתה חכמה מאד. בכל מקום שהגיעה אליו התפעלו ממנה. לא היתה עצובה ודכאונית; צוחקת עם אנשים, מדברת איתם.

תקופות ארוכות גרנו בצריפים, באוהלים, אחר כך העבירו אותנו לשיכון נוה אפרים בגדרה. כשהגענו לגדרה היו לנו נורות לוקוס, לא היה חשמל. ישבנו יחד, החיים היו כל כך יפים. אימי לא חזרה עצובה מהעבודה. אני זוכרת שאהבתי לשבת לצייר, אמרה לי תציירי פרחים, נתנה לי הוראות מה לעשות. גם תכתבי סיפור.

המנהל של קמפוס גבעת וושינגטון העריך אותה מאד.

מנהל הקמפוס בגבעת וושנגטון אמר לה: "חבל שלא למדת, לא היית צריכה לעבוד כך". דיבר איתה הרבה, דיבר  איתה שומע ומתפעל. כך באה וסיפרה לנו.

הייתי בת 18, אבי הגיע לחדר השינה, ונהג לכסות אותנו לפנות בוקר כשהיה קר.

סיפור: כשלימדתי כמורה ושכחתי את האוכל בבית, אבי עמד על הכביש, המתין ונתן לאחת מהבנות שהולכת לבית הספר, את ארוחת העשר ששכחתי בבית.