מוקדש להוריי, משה קטיעי ושושנה שמעה קטיעי
כשהגענו לארץ ישראל, הפקיד (שלא הכרתי מילה זו) שאל אותי מה שמי. הוא אמר לי: "לא טוב השם נעמה", והציע לאמי לשנות את שמה לנעמי. הוא אמר לי: "מעכשיו השם נעמי". זה היה בסדר, כי הוא לא היה רחוק מהשם המקורי, מעכשיו נעמי ולא נעמה. רק אלו שהכירו אותי מקודם, קראו לי נעמה.
הדרך לארץ ישראל הייתה קשה מאד מאד. אני ואח שלי היינו חולים. כיום קוראים לזה שפעת, בתימן היו קוראים לכך סובויה (שבעה ימים). אחי ואני היינו חולים וישנו על החמור. אמרו לנו: "לאחר שבעה ימים- אם לא תתאוששו - תמותו". רצינו ללכת יחד עם כולם לארץ ישראל. ישנתי על החמור וגם אחי כך. בסוף היה בסדר; הבראנו.
אני רוצה להגיד משהו על הדרך. היו ערבים שפחדנו מהם. לקחנו עלינו את הכסף וכל דבר שרצו עשו בנו. הילדים הסתכלו על הוריהם. אנשי העיר שלנו יצאו כאיש אחד לעלות לארץ, אך בדרך פחדנו מהערבים. מה שרצו לקחת לקחו. נתנו להם כסף, שלא יעשו לנו בעיות. אמא שלי הייתה בהריון. כשיצאנו מצנעא אמא שלי הייתה בהריון. והיא הלכה ברגל יחד עם כולם; לא היו מים ולא תנאים. נשים ילדו בדרך. אני לא יודעת את שמות המקומות. הלכנו והערבים רצו מאיתנו כסף. נתנו את כספנו והתקדמנו. כל האנשים נתנו כספים ופחדו מהערבים. לא היו מים, לא היה אוכל, הכל היה בצער. אישה שילדה ידעה שאין מה לעשות. היא הבינה את המצב, קמה ועושה מה שהיא יכולה, להאכיל את ילדה.