לשימור ולכיבוד השפה המרוקאית ולבני המשפחה היקרים שלנו
יעל: לעיר, היינו עולים אליה ברגליים שלנו, לדמנת (עיר באטלס הגבוה), אם על הסוס יומיים, אם ברגליים שלנו שלושה ימים, לדמנת, לא לקזבלנקה, אנחנו הולכים לדמנת, באנו מדמנת לקזבלנקה, עכשיו, נגיד מקזבלנקה באנו למרסיי, מקזבלנקה, עלינו לארץ, באונייה, באונייה הראשונה. במרוקו ברוך השם היינו עובדים בידיים שלנו וחיינו כל אחד היה עובד בשביל עצמו, עובד בשביל האוכל, בשביל הילדים שלו, רק שם בית ספר לא היה לילדים, של בנות, ואת הילדים האלה היו מלמדים הגברים, אנחנו היינו עובדות, טוחנות, מסדרות את האוכל, נמולל קוסקוס, נעשה בצק, מחממים את הטאבון, כל דבר, זה מה שהיינו עושים, בלי ילדים, שמרנו וטיפלנו בהם.
מראיינת: מה אבא ואימא עשו במרוקו?
יעל: אותו דבר, כמונו, כמו שלימדו אותנו, כמו שהם עבדו, גם אנחנו עבדנו כך, איך שהיו עושים את הטאבון, היינו עושים גם אנחנו.
מראיינת: ואבא?
יעל:גם אבא, אבא היה הולך לאיזה כפר, היה הולך לאיזה כפר להביא אוכל, להביא בשר, להביא ביצים, להביא ביצים, תמרים, להביא תאנים, יביא כל דבר, יביא כל דבר, ואנחנו, אנחנו היינו טוחנים והיינו עושים את הלחם בידיים שלנו, היינו לשים את הלחם בידיים שלנו. כולנו בבית אחד, לא כל אחד בבית שלנו, כולנו בבית אחד. היו שלוש משפחות בבית אחד, כולנו המשפחה שלנו היינו ביחד, יפרח (שם המשפחה), הכול, אחים, הילדים של האחים, הכל, היינו, שם.
מראיינת: איך הילדים היו משחקים שם?
יעל: הילדים היו הולכים לבית הכנסת, ילדים, היו עולים לבית הכנסת והיו מלמדים אותם הרב, והבנות היו יושבות עם האימהות שלהן, לראות איך הן מכינות אוכל (מבשלות), כדי שילמדו איך הן יעשו אוכל.
מראיינת: לא היו משחקים בחוץ, בחצר?
יעל: לא לא, רק ביום שבת, רק ביום שבת אנחנו היינו הולכים לחצר, החוצה, היינו משחקים, היינו מפחדים מהערבים, כן,
מראיינת: למה?
יעל: למה? היינו מפחדים שלא יבואו ויצחקו עלינו, בינינו הם הערבים, יש כמו כמו נהר, הנהר בינינו, הם באים ממלאים מהנהר, ואנחנו ממלאים מהנהר (מסמנת שני צידי הנהר) שלא יגיעו אלינו ואנחנו לא נגיע אליהם, אבל לא היינו יוצאים החוצה, בכלל לא. היינו יושבים עם אימא, יושבים צוחקים, היינו עושים כל דבר, ממוללים קוסקוס, ממוללים קוסקוס, ממוללים ברקוקש (מאכל מרוקאי מסורתי), עושים חמין, עושים הכול, הכול, הכול עושים, מה שאימא הייתה עושה, עשינו גם, למדנו מהן. לא לא היינו לובשות חולצה, לבשנו כמו שמלה וחגורה, חגורות, הייתה חגורה כזאת היינו חוגרות.