סיפור העלייה ארצה
תיעוד ושימור לשונות היהודים ותרבויותיהם ע"ש חיים (מרני) טרבלסי ז"ל
ברכה: בחג יצאנו לשחק ביער. קוראים לזה חייד. חייד למעלה וחייד למטה. חייד למעלה של הבנים וחייד למטה של הבנות.
נעמה: מה עשו?
ברכה: היינו משחקים מכינים כעכים, עוגיות קשות, ג'מרי, כל אחת מביאה קמח ועושים עגול עגול. בין שתי אבנים מכניסים חומר בעירה. על אבן נקיה רחבה שמנגבים אותה טוב טוב שמים את הבצק, שמחולק לגושים קטנים. ואת האפויים מניחים על מגש ממתכת, 'סחאן'. לוקחים קומקום עם מים ולוקחים מטלית בשביל לנגב; יושבים יחד. הבנים לבד ממילא לא עשו כלום. רק הבנות. הבנות היו שרות רוקדות מספרות סיפורים
נעמה: מה עשתה אמא שלך? איך אמא שלך עושה פיתות?
ברכה: צחקנו הרבה. אני נשארתי בחברות טובה עם אחת שהייתי איתה בתימן, שתהנה עד סוף חייה בעולם, שמה סעדה בנת סלאם אבהר. כשהתחתנה היא שאלה איפה ברכה שהתחתנה. עד שהגיעו לבית החתן, שלמה תנעמי, והיא שואלת איפה ברכה. אמרו לה פה. אמרה: 'לא, אני לא נכנסת לחדר, קודם תבוא ברכה'. הגישו להם תמרים. היא אמרה: 'אם ברכה לא באה אני לא מגיעה לאכול'.
נעמה: מה שמו על השולחן?
ברכה: שמו צימוקים, שקדים טובים. תמרים. אם את אוכלת טוב ויצאת החוצה, יודעים שאכלת תמרים. מהריח והטעם. קריספי.
נעמה: סיפרת לי שהגעת מתימן והיית בתנעם. מה את זוכרת מתנעם?
ברכה: בחגים יוצאות הבנות למקום שנקרא 'עגמה' -מעלה. למעלה קוראים לזה 'זילה'. במקום זה, לימדנו אחת את השניה מה שלימדה האם. עשינו מטבח, הכנו קפה, שרנו. כשיצאנו מהמטבח הביתה שרנו בדרך, 'הלך החג עם הטוב שלו, נשארה הדאגה לחובות'.
במקום שחיינו בו, הבאנו אליו חומר בעירה 'וואגיד'. רחוק מהבית. בהר, יש 'חטאב' שזה חומר להסקה מהטבע. הגביליות שרות ורוקדות שם, נשארנו להסתכל מעט, ואבי ידע על כך ואמר 'למה נשארתן אצל הגביליות?'. 'אתן תשרנה כמותן?' אני זוכרת שהוא הרביץ לנו כדי להתריע, כדי שלא נשמע את ההבלים. אנחנו יהודים והם גבילים והמוזיקה שלהם שונה. הם שרים על מוחמד ואנחנו על משה הנביא.
נעמה: מה עוד את זוכרת מהכפר שממנו באת?
ברכה: אני זוכרת מתנעם, מקום שנקרא ספייה, הבאנו משם מים והבנות היו אומרות לי 'את סייאני. את לא תנעמיה.' הלכתי לבכות לאבי, אבי הלך לשיח' הערבי - סעיד השיח של תנעם- ואמר לו 'למה נותנים לבתי לבכות? אח"כ נתן להם פתק שלא יגיד לנו כך והתריע שמי שיאמר כך ידרש לתת פיצוי. מכאן והלאה היינו חברות טובות בתנעם.
נעמה: איך היתה תנעם?
ברכה: היה יפה, טוב, כולם אחים. כולם כבית אחד. היהודים אחים. אין מריבה אין קנאה, אלא אחים. כולם מגיעים באותה השעה לתפילה. בג'עלה, בשמחות, בזמן ישיבה עם התקרובת שכללה: שקדים וצימוקים ויין, שאותו הביאו לבעל הבית - גם אם לא תמיד נפתח. היין חולק גם לשאר האורחים. הג'עלה היא בחג, בשבת, באירוסין או בחתונה ובשבת חתן. כל דבר טוב ויקר עשו.
נעמה: האם את זוכרת את הקשרים בין האנשים? מה מיוחד בהם?
ברכה: אחוה, אהבה, הצחוק והלב הנקי. אין עצב, אין ריבים, אפילו בין הילדים. אם ילדים רבים ביניהם, אומרים הם יסתדרו, הם ילדים. המבוגרים לא נכנסים ביניהם. בית הכנסת בתנעם היה בבית שלנו, היו שני בתי כנסת, ליד הכניסה לכפר. אחד של התנעמים ואחד של משפחת צפירה. היתה תעסוקה והנשים המבוגרות היו במטבח, במטבח של תנעמי יכלו להיכנס 10 נשים. הן עזרו זו לזו. הלכנו למשפחת חיים לטחון. חיים סאלם, האבא של סעדה, הבת של יוסף תנעמי, שהייתה להם, מטחנה. טוחנים בה. טוחנים עלים מסויימים, 'גרצר', טוחנים אותם. יש להם ריחים של הגרזר. אני ואחותי טוחנות ושרות. אחר כך בכל אירוע חורזים מילים. היה אחד בשם יהודה חיים, הוא שווה את כל העולם ומה שיש בו. היו טובים טובים, כשרים טהורים ומתו.
מתוך מחקרו של פרופ' יעקב מנצור (1924–2020)
מגדולי החוקרים של הערבית המדוברת של יהודי בגדאד וממקימי החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה והמחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן
מוקדש לזכרו
איש אחד הגיע ברכבת ועמוֹ שלוש ארבע מזוודות גדולות. ירד מן הרכבת וחיכה לסַבָּל. ראה מרחוק סַבּל, קרא לו בצעקה, ואמר לו: בוא הנה! בוא, הֵי אתה! בא הסַבּל ואמר לו: כן? מה אתה רוצה? אמר לו: תִשׂא לי אותן, את שלוש ארבע המזוודות האלה, ותוביל לי אותן לביתי? ענה לו: כן, אוביל לך אותן, אבל כמה תיתן לי? למשל, המרחק לביתו של האיש הזה הוא כמו מתחנת בצרה עד לשורג'ה, למשל. וזו כברת-דרך ארוכה. הסַבל שאל אותו: כמה תיתן לי? האיש ענה לוֹ, למשל: אֶתֵּן לך עשֹר פרוטות. [הסַבל] אמר לו: אדוני! הנה אתה לא לשונך נימוסית, לא השֹכר שלך "שָמֵן", ולא המשֹא שלך קל, אם-כן על-מה מרים אתה את ראשך?
פַדּّ וֵיחִדּ וַצַל בִּלְ-שַמַנְדַּَפַר, וִיַّאנוּ תְּלַת'-אַעְ'בַּע גִ'נַט כְּבַּאע'. נַזַל מְנִלְ-שַמַנְדַּَפַר וְקַיִّצְטַנְטִ'ע' חִמַّאל. עַאיַן עַלַא... בְּעִידּ, חִמַّאל. צַאח עְלֵינוּ, קַלّוּ: תַּאל הוֹן, תַּאל וְלַאכּ. גַ'א לְחִמַّאל קַלّוּ: הַא, אַש קַתְּעִ'ידּ? קַלّוּ: תְּשִלְיַَא לַאיִי תְּלַת'-אַעְ'בַּע גִ'נַט תְּוִדִּّלְיַَא לִמְכַּאנִי? קַלّוּ: אִי, אַוִדִּّלְכְּיַَא, לַאכִּן אַשְקַדּ תִּטְעִינִי? מַَתַ'לַן הַאדַ'א מְכַּאנוּ מְנִלְ-מַחַטַّה מַל בַּצְעַ'א לִש...Read more